שקו האופק התמוסס מול עיננו
לא יכולנו לשמוע את הכלבים נובחים
לא רצינו לצאת
פתאום הילדות
נראתה כמו משהו אמיתי
ואנחנו רצינו להיות זרים
במקום שאיש לא מבקש מאיתנו דבר
הלחישות, הפחדים
כל המסע ורק נקודה אחת עברנו
קו האופק הדמיוני, תחם אותנו
בתוך המובן מאליו
לעיתים היינו יוצאים החוצה
להרגיש איך המים מטפטפים בעוצמה על גופנו
את שיחקת שחקנית
ואני את מה שהייתי, לא יכולתי להחליף
בבתי קפה עם סיגריות וקפה
הרגשנו כמו שניים שלא עזבו מעולם
כאילו תמיד היינו, עכשיו זה סופי
רצינו גיבורים
כמו דילן, מנטל, הוליידי
אחר כך רצינו קירות מעץ, וענפים שנשברים
קו האופק התמוסס לאט
אנחנו ברחנו
עד שזה נגמר
וכרזה אחת מעל העיר
שהעננים היו נמוכים
היא כמעט נגעה בהם, עד שהרוח העיפה אותה הרחק
סיפורים קצרים, בתוך ספרים עם כריכה דקה
היינו מתהלכים ברחוב
מבקשים מבטים
את חיבקת אותי חזק, עד שלא יכולתי להפסיק
הרגשתי פתאום כמו הגיבור בסרט שלך
היה חסר לי מעיל וכובע
כדי להיות מי שרציתי להיות
שקו האופק הפך מציאותי
לא מצאנו סיבות לשקר
בספסלים מול האגם
רצינו יותר, אבל האהבה זה כל מה שנותר
ואחריה, ישבנו בבית
הקשבנו לשירים ישנים
רצינו גיבורים אמיתיים, אולי כאלה
שהיו פעם מתהלכים ברחובות
כאילו אין תקווה, מחפשים מודלים אחרים
ואת הדלקת סיגריה
אני לגמתי מהקפה
גיבורים אף פעם לא מתים
רק בסרטים שלנו, הם נעלמים
בתוך מסע אחד, מנקודה אחת לשנייה
ראינו את קו האופק מתפוגג
והיינו זרים במקום שאיש לא מכיר
גם זו צורה לחפש אהבה
כן, רק אנחנו נשארנו בעולם
כל השאר, המשיכו ללכת
ואנחנו חיפשנו מבטים, ואחר כך ביקשנו יותר