באותו היום חזרתי הביתה והמילים אצורות בתוך שלי, ממש לא נתת
לי להוציא מלה מהפה. מילא אם היו אלו נשיקותייך המשכרות, אלא
שכלל לא חשבת על זה. שעה רדפה שעה והשמש נעה לה כאילו לא קרה
דבר. נכון כלפי חוץ לא קרה כלום, אפילו המלצר היה נבוך כשלא
קיבל תשר, למה שיקבל, מגיע לו? לא! אילו היה לפחות גורם לך
לחייך, לא, וגם השירות שהתבושש, ולפתע הגיע במהירות של אש.
מוזר איך שני אנשים מבוגרים שמחוברים בעבותות אינם מסוגלים
לשבת ולדבר. לרגעים זה נראה כדו שיח של חרשים, מעניין מה היו
חושבים על זה אנשים אילו צפו בנו מהצד, זו הייתה יכולה להיות
הצגה לא רעה, אולי בעצם זה רעיון להפקה. ככה חזרתי הביתה אחרי
שנסעתי בכביש איילון צפון עד שהוא נגמר לי וחזרה. בבית פתחתי
את הבר שמלא במשקאות מחגיגות שלא התקיימו ומפגשים עם אנשים שלא
נוהגים לשתות ופתחתי בקבוק וויסקי משובח שנח שם כמה שנים
טובות. וכטוב לבי באלכוהול יצאתי למרפסת לצעוק, אולם השכנה
האוזבקית פתחה עלי פה, איך העזנו לנער את השטיח מהמרפסת כך
שהצעקה שלי נחנקה יחד עם התריס שמיהרתי לסגור. כעת לכשספרתי לך
את כל זה שכחתי מה בעצם רציתי לומר לך.