פעם אהבה גדולה חצתה את חיי לשניים.
כמו מעבר חצייה באמצע כביש סואן עם הרבה פיח וסבתות שעוברות
בזחילה ונהגים שצופרים באור אדום. פס שחור פס לבן פס שחור.
עם כל מכונית שעברה עולה עוד עשן, האפשרויות לחצות הולכות
ומצטמצמות עד שלבסוף נעלמו. הקיוסקים של הצד השני, אלה שמוכרים
ברד אננס-בננה בשלוש בלילה התחילו להיסגר, האורות כבים על ליבי
שקמל, חשוך לי בפנים, אין מי שיאיר את הדרך.
מסתכלת לצד ההוא ויודעת שהפעם הדרך אבודה. גם הוא עוצר לדקה
קטנה שעוברת בינינו, תהום נפער, המבט האטום שלו ננעץ בי ומשתק.
מליוני מכוניות ורעש ועשן בינינו וריח של גשם, ואני עיוורת
וחירשת והמילים נעתקות. הסביבה לא קיימת. זה רק הוא וחלקיקי
זמן שאינו עוד, ימים רחוקים. אין בי עוד כוחות לצעוק. נשאר רק
המבט האחרון הזה, שאומר כל כך הרבה ורואים אותו גם ממרחק
קילומטרים מבלי שצריך לומר מילה. הכל קופא וזה הזמן שלי ללכת.
לא להשאב לכפור, לא לתת ללב לעצור מלפעול, לא לתת לו להקפיא
אותי במבט הנורא הזה. לא לחצות את הכביש במעבר החצייה שחצה את
חיי לשניים, לא להכנע לו. אני אוספת את כל רסיסי הכוחות שנשארו
בתוכי, מסתובבת והולכת מבלי להסתכל לאחור. יודעת שזה הדבר
הנכון לעשות. עם כל צעד משאירה מאחוריי עשרות רגעים מאושרים,
תמונות יפות ופחות, רגליי כושלות, רופסות. כל צעד לעבר החיים
ש"אחריי" מכאיב בכל תא בגוף הפצוע שלי. הראש יודע את הדרך
חזרה. והלב מדמם ומקיז דם על המדרכה של הצד של הרחוב, הצד
האפור, הסתמי, בו המרצפות עקומות, והאנשים עם מבטי פנסים
כבויים, והעצים מנשירים עליהם המיובשים לרגליי, והשמיים
מאיימים במבול סוחף, והמכוניות כמעט דורסות. הוא עוד צועק
מילה, צועק את שמי, והתהום בינינו מתעצם, הופך לאוקיינוס של
תוגה, של סבל. אני לא בוכה, רק מנסה להמשיך ולפלס דרכי נגד זרם
המילים האדיר ולהמשיך לצעוד. אולי עוד אגיע.
פעם אהבה גדולה חצתה את חיי לשניים והדבק - אבד.
|