אלוהים.
איך אפשר להיות כל כך לבד? כל פעם זה מגיע לשיאים חדשים.
לפעמים אני חושבת שעדיף למות... אני לא מבינה מה לא בסדר איתי?
אני כל כך מעוותת שפשוט אני לא ראויה לאהבה?
אין לי שום דבר אמיתי בחיים. חברים שלי (עכשיו אני יודע הכי
קרוב לבד. החברים האלה, לקחת הם יודעים... ושצריך לתת הם פתאום
נעלמים).
איך אני יכולה להיות כל כך טיפשה? לרוץ אליהם כל פעם שהם צרכים
ושאני צריכה אני מקבלת רק תירוצים? אני כבר לא יודעת איך
להוציא את זה, אני כל הזמן בוכה, זה כל מה שאני יודעת לעשות.
לחתוך כבר אין לי אומץ... אז אני שותה ומעשנת מתי שרק אפשר.
האם זה כל מה שיש לחיות למענו...
לקום לריקנות, לבדידות לתת שנתיים למדינה ותוך כדי לאבד את
עצמי (לא שאי פעם באמת, היה לי את עצמי)
נמאס לי להיות מתוסבכת אני רוצה להיות מאושרת כמו כולם -
לא מגיע לי גם?
למה תמיד אני מרגישה שאני חיה בעונש. כאילו יש דברים שהטילו
עלי בכוונה כדי להקשות.
אין... אף אחד לא מבין.