היא הלכה לה ביום אפור משמש, ביום גשום,
אפילו השמיים בכו בשבילה,
הרחוב שרר במין שקט שכזה...
הציפורים לא השמיעו את שירן...
רק את הרוח שמעו, את צמרות העצים...
העלים המתעופפים למקום מרוחק...
והיא שלא תחזור יותר...
אינני יודעת היכן היא עכשיו...
מקווה שהשלווה לפניה מונחת...
את החופש רואה ועכשיו מאושרת...
אני עוצמת עיניים ורואה אותה עכשיו...
אולי גם היא רואה אותי?
הייתי רוצה לומר לה כמה שאני אוהבת אותה...
ואיך שאני כבר מתגעגעת...
שלעולם לא אראה אותה שוב...
והדמעות עכשיו זולגות מעיניי...
הקור לליבי חודר...
אם תוכל רק לומר לי להפסיק לבכות...
אם תוכל לדבר אליי רק עוד פעם אחת...
להגיד לי "הכל טוב ילדה"...
"מצטערת אבל אין איך לשוב..."
אומר לה בשקט "אני מבינה..."
ואדליק לכבודה נר של נשמה... |