את יותם הכרתי לפני קצת יותר משלוש שנים כשהתחלנו ללמוד יחדיו
באותה כיתה. גם את עינת פגשתי באותו היום בו פגשתי ביותם.
למחרת הפכנו לשלישייה. הפכנו חברים טובים ונהגנו לבלות ימים
כלילות אחד עם השני. רצה הגורל והתאהבנו אני ויותם בעינת
ובעיני התכלת שלה. בחיוך צחור השיניים שלה ובצמות הארוכות שלה.
עכשיו קצת יותר משלוש שנים אחרי, גמרתי אומר בלבי, הגיע הזמן
לחסל את יותם.

אני הולך מאחוריו, פצמ"רים ניתזים אלינו מכל עבר, ארטילריה
כבדה של כוחות האויב. המצב הזה לא חדש לי, ובטח שלא ליותם, הוא
טקטיקן מלידה וסמכתי עליו תמיד שיביא אותנו לחוף מבטחים בכל
פעם שיצאנו לשדה הקרב. היום הזה שונה מקודמיו מהסיבה הפשוטה,
רק אחד מאיתנו יחזור הביתה בריא ושלם.
אני לא מבין מה עינת מצאה בו שלא מצאה בי, שנינו נראים פחות או
יותר אותו דבר, בעלי תחומי עניין משותפים ואני חושב שאם הייתה
מתבוננת לעומק הייתה מגלה שאני יותר בוגר ממנו ובטוחני כי עשתה
טעות איומה כשבחרה ביותם להיות החבר שלה, על הטעות הזאת יותם
הולך לשלם בחייו.

"נתמקם בבית האבן העתיק, מאחורי הדיונה בצד שמאל, לא נראה לי
שמישהו יגלה אותנו שם, זהו מקום המארב המושלם". מילותיו עדיין
מהדהדות מול עיני. החלטתי "לשחק אותה קול" והלכתי בחרישיות
מאחוריו, דורך בשקט את ה M-16 המקוצר שלי.
כדור אחד בגב יעשה את העבודה, בין השכמות, הוא לא יקום אחרי זה
ואת מותו אתרץ בכך שלא ראיתי את הצלף שהתחבא על המגדל בסמוך
לבית האבן. כמובן שאין שום צלף, הפעולה הזאת היא פעולת יחיד
גרידא, פעולה שאני מקווה שתיסלח ותישכח עם הזמן.

"הכול בסדר איתך, נועם? אתה שקט מאוד היום, לא מתאים לך, קרה
משהו שאני לא מודע אליו?"  מילותיו מטרידות אותי ומוציאות אותי
משלוותי. כן, בטח שקרה משהו, הרהרתי ללא קול, תמיד אתה לוקח
פיקוד ואני כמו כבשה תמימה המהלכת מאחורי הרועה, הולך אחרייך
לכל מקום. ובכן לא עוד, היום זה הוא יומך האחרון וזו הפעם
האחרונה בה אתה מוביל אותי להרפתקאות האלו שלך מהן רק אתה יוצא
נשכר.
נדמה היה לי כי אמרתי את המשפט האחרון בקול רם והנה עוד רגע
יסתובב אלי ויתקע לי 5.56 בין העיניים ויגמור עם הסיפור הזה.
הוא לא ידע שאני גיס חמישי במשולש הרומנטי הזה. כמובן שדמיינתי
ולא אמרתי כלום, ממש כשם שלא אמרתי מאומה בערב בו ישבנו יחדיו
בקניון.

"תסתכלי על נועם, איזה מגוחך הוא נראה בתחפושת הזאת, במקום
ספיידרמן הוא נראה יותר כמו פרת משה רבנו". עינת התגלגלה מצחוק
והפרוזן יוגורט שאכלה כמעט ונזל מאפה. העמדתי פנים כאילו לא
נעלבתי, אבל העלבון הצורב הזה לא מניח לי לנפשי עד היום. נדמה
לי שבאותו יום בו עינת ראתה אותי לראשונה כמגוחך, גרוטסקי,
ובכן זהו היום בו הוטו המאזניים לטובתו של יותם. חזרנו במונית
הביתה, אני רגיל ללוות את עינת הביתה מהסרט השבועי שלנו. יותם
בכלל גר בצד השני של הרחוב אבל היום, אחרי הבדיחה על חשבוני לא
התחשק לי כל כך ללוות אותה ויותם ליווה אותה.
המוני ספיידרמנים מוצלחים ממני הילכו ברחובות, לצידם נסיכים
ונסיכות, היו שם כמה צבי נינג'ה ואפילו איזו לובה אחת או
שתיים. לא כל יום פורים, חשבתי לעצמי, ובאותו רגע החלטתי שזהו
הפורים האחרון של יותם. "אני חושבת שאני אלך עם יותם הביתה רק
שנינו היום", אמרה עינת כאילו קראה את מחשבותיי והייתה מודעת
לחוסר החשק שלי להמשיך לבלות במחיצתם.

"תתכופף אדיוט, עוד יגלו אותנו בגללך", שוב המילים הנוקבות של
יותם מרצדות מול עיניי. נמאס לי מהעלבונות שלו ואם עוד חשבתי
איכשהו לדחות שוב פעם את תוכניתי או אפילו לוותר עליה ובמקום
זה פשוט להתנתק בהדרגה מיותם, ובכן התוכנית הזאת התבטלה לה בין
רגע לנוכח הזעם העצום שצברתי במהלך השנים.
אני לא מאמין שהיא בחרה בו, סיננתי בין שיניי.
אני זוכר שלמחרת היום בו בילינו בקניון, ראיתי אותו ואותה
יושבים בגן המשחקים מתחת לבית שלי, הוא שיחק איתה בנדנדה, נגע
כאילו לא במכוון בכתפיה, ליטף ברכות את צמותיה והיא השיבה לו
חיבה כשאחזה בביטחון בידו כשהתיישבו לאכול גלידה. כנראה
שאיבדתי את זה קצת, "הברגים רופפים" כמו שהמבוגרים אומרים,
מושג שללא ספק אבד עליו הקלח, אני קורא לזה "שריטה", ועינת היא
השריטה שלי שבמרוצת השנים הפכה להיות לחריטה עמוקה בלב. אבל
הכי עיצבן אותי, יותר מכל, הייתה העובדה שהם אפילו לא העלו
בדעתם לקרוא לי, הם הרי יודעים שהתקופה היא תקופת חופש וסביר
להניח שאני ער ובבית, איך זה  שהם לא הרימו את הראש אפילו פעם
אחת לראות אם אני נמצא בחדרי?

כל זה לא משנה עכשיו. יותם התקדם והתמקם בפינה של בניין האבן,
אני שהייתי כפוף כמוהו, הזדקפתי, הלכתי צעד אחורה, כיוונתי את
הנשק אל בין השכמות ויריתי צרור אוטומאטי, שכחתי להעביר לחצי
אוטומאט לפני זה וברוב טיפשותי שכחתי את משתיק הקול בכיסי.
איזו חובבנות מצידי, חשבתי שנייה לאחר מעשה. עכשיו כולם שמעו
אותי וירוצו לפה לראות מה קרה. יותם צנח אל הקרקע, לא לפני
שהסתובב אלי ולחש כשדם נוזל משפתיו: "מטומטם, אמרתי לך שאם לא
תתכופף יראה אותנו צלף, הכל בגללך", הוא לא באמת לחש את זה,
נדמה לי. סתם מילים בטון מונוטוני שעפות לי מול העיניים באותה
המהירות שקליע פילח את ראשי.

מסתבר שבאמת היה שם צלף, אבל אני יודע שאני הייתי זה שהביא
לקיצו של יותם, לא צלף האויב, אני! נקמתי בו על הנשיקה הראשונה
שגזל ממני, נקמתי בו על ריקוד הסלואו הצמוד הראשון שפספסתי עם
עינת, נקמתי בו מעל הכל והכי חשוב, על היום ההוא בקניון. לא
סלחתי לו על שגרם לי להאדים, מזל שהאיפור הסווה את מבוכתי.
נקמתי בו וזאת נקמה מושלמת, תמיד אוכל לטעון בפני מי שישאל שלא
אני חיסלתי את יותם, צלף האויב עשה זאת.

אמא נכנסה לחדר כשטרוניות בפיה כמו תמיד: "נועם, לא נמאס לך
מהמשחק הזה? אתה כל היום על המחשב, יהיו לך עוד הרבה שנים
להיות חייל במציאות, אולי תכבה את המחשב ותלך לישון אצל יותם?
אמא שלו התקשרה והזמינה אותך לישון אצלו, ואני חושבת שאתה כבר
מספיק גדול לישון אצל חברים, כיתה ד' זה בדיוק הרגע הנכון
להתחיל."

קצת חששתי ללכת ליותם חצי שעה אחרי שחיסלתי אותו, למזלי הצלף
חיסל אותי ממש לאחר מכן וככה לא אצטרך להסתכל בעיניים הגדולות
והרעות של יותם כשישאל אותי למה הרגתי אותו. מזל שיש צלפי אויב
במשחק הזה, מזל באמת.