כשחזרנו כבר השתוקקתי להמשיך הלאה, רק לא רציתי לטוס בלילה אז
נשארתי שם, הכרתי את מישל ואת הקבוצה של אנג'ל. חבורת ילדים
בני 12 שמתנהגים ביותר בגרות ממני, כנראה שהחוויות שעברו להם
העלימו להם כל שמץ של ילדות. למחרת יצאתי לדרך לכיוון ניו
הייבן ואוניברסיטת היוקרה ייל בכדי לדבר עם שרלוט. נשארו לי רק
היא וסמנתה ורציתי תוך שבוע לסיים כדי שיישאר לי זמן עם רייצ'ל
לפני שאני אצטרך לחזור.
במטוס פתחתי את הלפטופ וראיתי מייל מרייצ'ל.
"אדם היקר שלי, הלב שלי דפק מהר יותר עם כל מילה שלך שקראתי.
הבטן שלי הרגישה כאלו תהפוכות. וממש הרגשתי כאילו אני בכל מקום
שתיארת. אני חושבת עלייך כל הזמן ונורא מתגעגעת, אני מתה לשמוע
את הקול שלך ולהרגיש אותך. אין לי מושג מה עשית או איך אבל ממש
הצלחת להגיע ללבי ועכשיו אני כבר לא יכולה לחכות להיות איתך
אז... תגיע כבר, מתה מגעגועים. שלך, רייצ'ל."
לא יכולתי לחשוב מרוב אושר, רק רציתי לענות ישר כדי לא לאבד אף
מחשבה שהתעוררה לי בראש. הרגשתי פתאום ממש כמו זוג מתואם,
בדיוק אני חשבתי עד כמה אני מתגעגע לקולה ועמדתי להתקשר והיא
כתבה לי בדיוק את אותו הדבר. עדיין לא יכולתי להמתין וישר
עניתי לה חזרה.
"רייצ'ל שלי, איזה כיף לומר את זה, איזו הרגשה מרוממת לחשוב את
זה, רייצ'ל שלי. את יודעת שהיה לי חלום עלייך, הייתי במקום הכי
יפה ורומנטי שראיתי בחיי וכל מה שחשבתי זה עד כמה אני מת להיות
איתך. אני קרוב אלייך משאת חושבת ואני מניח שתוך שבוע אני אוכל
לבוא אלייך. אנחנו כאלה מתואמים, איך שעליתי למטוס אמרתי לעצמי
כמה אני מתגעגע לשמוע את הקול שלך ושאיך שאני ארד אני אתקשר,
מקווה שתהיי בבית, אבל כרגע אפילו לשמוע את הקול שלך בהודעה
יהיה דרך להקל על הגעגועים האלה. שלך באהבה, אדם"
רק אחרי ששלחתי שמתי לב שכתבתי "באהבה" אבל זה כבר לא הפריע.
המילה הזו בא לי בטבעיות ברגע שחשבתי עליה, ברגע שרציתי לתאר
אותה, וזו המילה ששלחתי לה. "אהבה".
הגעתי לניו הייבן בשישי בערב ולא ממש רציתי ללכת בערב לחפש את
שרלוט אז שכרתי חדר במלונית וישר חייגתי לרייצ'ל.
"אדם?"
"מה קרה ל"הלו", התגעגעתי לזה, אולם אני חייב להודות שלשמוע
אותך אומרת את השם שלי בקול היפה שלך זה הרבה יותר טוב. איך
ידעת שזה אני?"
"לא ידעתי, סיימתי לקרוא את המייל שלך לפני שעתיים ומאז לכל
שיחה אני עונה "אדם?" אז אני מניחה שאתה ה"הלו" החדש שלי."
"מעולה! מוסכם עליי לגמרי וזה אומר שאני אצטרך להתקשר יותר
בכדי שתקלעי, הרי אסור שתפספסי כל כך הרבה, נכון?"
"כן. מה שלומך?"
"בסדר. אני עייף. הרבה התרוצצויות."
"והרבה צרות?"
"רק ממך... סתם! זה בסדר. ומה איתך?"
"אני חושב שהשתגעתי וכולם נראים לי מסכימים, רק הם חושבים שזה
לטובה ואני מפחדת מזה נורא."
"למה השתגעת?"
"כי אני אוהבת אותך."
הלוואי ומישהו יכול היה לשמוע את ההקלה והאושר שהתפרצו מלבי
באותה השנייה שהיא אמרה את המשפט הזה.
"אני אוהב אותך גם, אבל למה זה שיגעון?"
"כי הכרתי אותך במשך שעה ונישקתי אותך, כבר לעצמו משהו שמעיד
על שיגעון מוחלט, כי אני לא עושה את זה. ואז אני מדברת איתך
במייל ובטלפון ועל זה מבססת רגשות שלרוב האנשים לוקח חודשים
להרגיש ואני עוד דפוקה בכאלו דברים."
"זה עדיין לא שיגעון, אף בן אדם לא טוב באהבה, ומייל וטלפון
והיכרות של שעה הם דרך טובה להכיר. הרבה אנשים התאהבו במבט
ראשון ואז כדי לא להיפרד מפאת מרחק ביססו מערכת יחסים שלמה דרך
הטלפון והדואר וגם אנחנו, הנשיקה הזו הייתה עולם ומלואו לנו
ולא נוותר על זה, נכון?"
"ברור שלא. ידעתי שאני אוכל לסמוך עלייך שתחזיר אותי לשפיות או
לפחות שאני אתמלא בתחושת שפיות."
"את תמיד היית שפויה, זה שאר העולם הציני והקר שהשתגע כי הוא
שכח מה זה להיות רומנטיקן."
"להזכירך שזה היינו גם אנחנו עד לא מזמן, נכון?"
"כן. היינו."
אמרתי בזמן שפיהוק השתחרר מפי. כבר הייתי תשוש, העבדתי את עצמי
ועשיתי הכול בסופר מהירות כדי שיהיה לי יותר זמן לבלות איתה.
"אוי, אני מצטערת, אתה בטח עייף ואני מציקה לך."
"ברור שלא, אני באמת מת אבל לדבר איתך זה הכי כיף שבעולם."
"איפה אתה?"
"במלונית בניו הייבן, באתי בכדי לדבר עם..."
"לא צריך שתאמר לי."
"צודקת, פשוט הייתי עמוס בעבודה ועכשיו הגעתי למלונית. מחר
מצפה לי עוד הרבה עבודה."
"מסכן שלי. אני לא אעכב אותך, לך לישון."
"רייצ'?"
"זה תמיד יהיה ככה כשבטעות יעלה משהו על העבר?"
"יהיה איך?"
"את תיסגרי ותלכי מאות שנות אור הרחק ממני."
"אני לא נסגרת ובטח שלא מתרחקת ממך, אני עושה את מה שאמרנו,
מתמקדת בנו."
"עוד מעט זה גם יהיה חלק מאתנו."
"עוד מעט, לא עכשיו. עכשיו מה שחשוב זה שאתה עייף והולך לנוח
ואני אלך להירגע לי עם אמבטיה ואתענג על השיחה הזו ואמתין
בקוצר רוח לשיחה הבאה שלנו. נדבר בקרוב, טוב? אני אוהבת
אותך."
"אני אוהב אותך גם. ביי."
"ביי."
הייתי אמור להיות הכי מאושר בעולם, אחרי הכול אמרנו אחד לשנייה
שאנחנו אוהבים זה את זה לראשונה. אבל עדיין ההרגשה שהייתה לי
הייתה של אימה ופחד. נושא המשפחה שלה הרחיק אותה ממני והיא לא
הסכימה לזוז. ידעתי שאני אצטרך בסופו של דבר לחזור לויסקונסין
ולסיים את התיק וחשבתי מה יקרה אם היא לא תבוא, פחדתי שזה עלול
לסיים את הדבר הטוב הזה שיש בינינו. לבסוף הרגעתי את עצמי.
אחרי הכול, יש לי עוד שבועיים ויהיה לי לפחות שבוע איתה, להיות
אשכרה שם, להרגיע אותה ולטפל בפחדיה וקיוויתי שזה יביא לשיפור,
ובעודי מקווה וחושב עליה נרדמתי.