"שלום, אפשר להזמין אותך לכוס קפה?"
הרמתי את עיני מהעיתון והבטתי בו. מיד שקעתי בתוך העיניים
המדהימות שלו. בתוך החיוך הלבן שנראה כאילו נלקח מפרסומת למשחת
שיניים. הסכמתי להצעתו מיד. התעלמתי לחלוטין מהעובדה שאני בכלל
לא שותה קפה.
הוא לקח כיסא והתיישב לידי. במשך דקות ארוכות הבטנו זה בזו
מבלי להוציא מילה מהפה. המלצר הגיש לשנינו תפריטים. הוא הזמין
קפה הפוך ואני, לי לא היה משנה בכלל מה יגיש לי המלצר. העיקר
שאשתה זאת בחברתו של האל היווני הזה.
הוא פלט אנחת צחוק.
"מה?" שאלתי במבוכה.
"אני פשוט לא מאמין שאני פוגש אותך פה." גם אני הייתי שותפה
להרגשה הזאת שלו. לא האמנתי שיהיה לי כזה מזל. מישהו שם למעלה
כנראה ממש אוהב אותי.  
"חיפשתי אותך כל-כך הרבה זמן. כבר חשבתי שלעולם לא אראה אותך."
או-קיי, עכשיו זה כבר נשמע לי חשוד מדי. אני כנראה חולמת. הוא
לקח את ידי בידו וליטף אותה ברכות. הרגשתי שעוד שניה אני נמסה
.
"את לא זוכרת אותי?" לא. לא זכרתי אותו. מאיפה אני אמורה לזכור
אותו. אם אכן הצטלבו דרכינו בעבר, איך יכולתי לתת לזה לפרוח
מזיכרוני? חייכתי בהתנצלות מנומסת ולגמתי מהקפה שלי. אפילו את
הטעם הנורא שלו לא הרגשתי. התרכזתי בדבר הנפלא שקורה לי, ושום
דבר מסביב לא עניין אותי.
"את כל-כך יפה. אפילו יותר משזכרתי." בלעתי את המילים שלו
בהתפעמות, בזמן שאני צובטת את עצמי כדי לוודא שכל זה אכן קורה.
שנסיך אמיתי יושב לידי ולוחש לי מילות אהבה.
"אז מה קורה איתך עכשיו?"
"אני..." ניסיתי לחשוב על משהו זוהר לספר על עצמי. משהו
מציאותי אך מעניין. אך התוצאה הסופית הייתה כמובן צולעת על
גבול השעמום. "אני חיה". הייתי חייבת לעשות משהו, מהר לפני
שימאס לו והוא יעלם כלעומת שהופיע. "מה איתך?" שאלתי.
הוא סיפר לי שעבר דירה. לא ממש הקשבתי. רק הבטתי בו כמהופנטת.
ראיתי את שפתיו זזות אך כאילו לא יצא מהן קול. הדבר היחיד
ששמעתי היה מין מוסיקה רומנטית כזאת, מהסרטים, שהתנגנה בראשי
מהרגע הראשון שראיתי אותו. מהרגע שנכנסתי לתוך האגדה הזאת.
"מה שלום אחותך?" המוסיקה הסתיימה פתאום וחזרתי למציאות. עכשיו
הכל היה ברור לי. כל פעם שאחותי מוזכרת אני כבר יודעת בדיוק מה
יהיה הסוף. הרי מאז ומתמיד היא הייתה זו שזוכה בכל הטוב
שבעולם. בכל העבודות הכי זוהרות, בכל הבנים הכי שווים. אז למה
שהפעם משהו ישתנה. מסכן, חשבתי לעצמי. בטח עוד אחד מהאקסים
שבאים אליה כל יום שני וחמישי לנסות את מזלם בשנית ושוב חוזרים
הביתה עם לב שבור ואגו מרוסק.
"יש לה כל-כך הרבה מזל שיש לה אחות מדהימה כמוך".
הבטתי בו המומה. הייתי צריכה לבקש שיחזור על דבריו כדי להאמין.
זה היה נס, פשוט נס. מישהו העדיף אותי על פני אחותי המושלמת.
עם כל רגע שעבר התאהבתי בו יותר.
ישבנו שם קרוב לשעתיים. דיברנו בלי סוף, על הכל. כבר הרגשתי
כאילו אני מכירה אותו שנים, ועם זאת, עדיין לא הצלחתי להיזכר
בפעם הקודמת שנפגשנו. הוא הצחיק אותי וריתק אותי עם כל
הסיפורים שלו, והקסים אותי בדרך העדינה שהוא דיבר אלי. ואני,
המשכתי להביט בו מהופנטת עם חיוך מטופש מרוח על פני. היו רגעים
שרציתי לקפוץ עליו, לנשק אותו בכל חלקי גופו המשגע, לקחת אותו
איתי הביתה ולעשות איתו אהבה עד אובדן חושים מוחלט. כבר התחלתי
לדמיין את החתונה שלנו. את הפנטהאוס עם הג'קוזי ועם שלושת
הזאטוטים הקטנים שלנו. בדמיוני כבר חיינו "באושר ועושר".  
פתאום הוא הביט בשעונו וקם ממקומו."אני חייב ללכת." לאאא! כל
חלקי גופי זעקו בחוסר אונים. לא הייתי מוכנה לתת לחלום הזה
להיגמר. "היה לי ממש נחמד. אנחנו צריכים להיפגש לעיתים קרובות
יותר." חייכתי. אולי יש עוד תקווה. אולי יש עוד סיכוי שאהבתנו
תפרח לה.
הוא הוציא מכיסו פיסת נייר מקומטת וביקש ממני לרשום לו את
המספר שלי. אחר-כך הוא קיפל אותה והכניסה לכיס.
נשארתי לשבת שם עוד כמה שניות, עד שקלטתי שכולם בוהים בי.
בזמן שחיכיתי למונית נשמתי נשימה עמוקה ונאנחתי. הבטתי סביבי
ושיחזרתי בראשי את המפגש החלומי שהיה לי. רציתי כבר לספר עליו
לכל העולם. נזכרתי בכך שלא ביקשתי ממנו את המספר שלו. לא נורא.
יש לו את שלי ולפי איך שהשיחה התנהלה נראה לי שהוא באמת יתקשר.

ואז, כמו רעם ביום בהיר ראיתי אותה. היא שכבה לה על הריצפה
מקומטת ומלוכלכת מטביעות נעליים. ניגשתי אליה והרמתי אותה.
מספר הטלפון שלי היה כתוב שם בשחור. ולידו בכתב יד גברי היה
רשום "אליסה". מי זאת אליסה??? ואז הבנתי הכל. חייכתי לעצמי,
נכנסתי למונית ונסעתי חזרה למציאות.