הבזקי המצלמות הכו בפניי ומצמצתי מולן בטמטום. לידי עמד מנכ"ל
עלית, שופע חיוכים. הוא קרן כולו והציג לראווה עטיפת שוקולד
ממוסגרת מוצהבת ואכולת עש עם כתובות פרסיות עתיקות. הוא הרים
את המוצג באוויר ונפנף בה כאילו זכה בסופרבול. הוא טפח קלות על
המיקרופון הרגיש והחל לדבר ארוכות על הפרויקט המשותף שלנו. הוא
הציג את כל התעודות והמסמכים שאני אישרתי כלאחר יד ודיבר עלי
כאילו גיליתי כבר אמריקה חדשה או משהו כזה. אחר כך הוא טפח לי
על השכם והמשקפיים העבים שלי גלשו לקצה אפי. כמעט נפלתי לתוך
ים המצלמות והמיקרופונים.

הכל התחיל בערב אחד שבו ישבתי לי עם כוס קפה חם וחבילת עוגיות
שוקולד צ'יפס מול הטלוויזיה הקטנה שלי. בערוץ 8 שודרה תכנית על
תרבות האינקה ואני צפיתי בה בעניין רב עד שהטלפון צלצל.
"הלו?" אמרתי בקול מעט חסר סבלנות.
"שלום" ענה קול רדיופוני מהוקצע מהצד השני "מדברים ממחלקת
השיווק של מוצרי עלית. אני מבין שאתה ארכיאולוג חובב?"
"כן.." אמרתי במבוכה. "יש לי תואר ראשון ב.."
"יופי. אתה מעוניין להשתתף בפרויקט חדש של חברת עלית לקידום
מכירות?"
שתקתי ובהיתי במסך לכמה רגעים. התכנית על האינקה נגמרה והתחלפה
בתכנית מדובבת על הרגלי המין של הצ'יטות. הורדתי את הווליום.
"אה.. אני מעוניין אני חושב" אמרתי לבסוף "מה המשכורת?"
"המשכורת היא חמישים אלף שקל במזומן בתשלום מראש." קפצתי
מהכורסא שלי שחרקה במחאה.
"חמישים אלף שקל?!"
"חמישים אלף שקל במזומן" הבהיר הקול הרדיופוני "ולא יהיו
הוצאות נוספות מצדך. הכל עלינו."
על המסך נראה עכשיו צ'יטה זכר בוגר מקיים יחסים ערים עם צ'יטה
נקבה. הצ'יטה הנקבה לא הראתה התנגדות, אבל על פרצופה הייתה
הבעה מבועתת למדי.
"בטח!.. בטח שאני מעוניין" אמרתי בלי להתבלבל "במה זה כרוך? מה
אני צריך לעשות?"
תגיע למשרדים שלנו בתל אביב מחר בשמונה בבוקר בדיוק ואל תאחר.
כל הפרטים יובהרו בפגישה בארבע עיניים."
"הבנתי. אני אגיע בזמן."
"מצוין. תביא אותך את תעודת ההסמכה שלך או כל מסמך אחר שמאשר
שאתה ארכיאולוג."
"אין בעיה."
"בסדר גמור. אל תשכח מחר בשמונה. להתראות."
"להתראות" אמרתי, והשיחה נותקה. הנחתי בזהירות את שפופרת
הטלפון בחזרה למקומה. הצ'יטה הזכר גמר מהר וברח והצ'יטה הנקבה
הביטה סביבה בבלבול. פתאום נזכרתי שאין לי מושג איפה בדיוק
המשרדים.

הגעתי למחרת בשמונה וחמישה כשאני מתנשף כולי וצלצלתי
באינטרקום. לקח לי שעה למצוא את המקום למרות שהקול הרדיופוני
הסביר לי בפירוט איך להגיע. נכנסתי תוך 2 דקות ופקיד עייף
ליווה אותי ללא מילים אל המשרד של מנהל עלית בכבודו ובעצמו.
הוא ישב בכורסת עור מבריקה וחייך אלי.
"אז אתה הארכיאולוג שלנו מה?" הוא אמר בלי להזכיר את האיחור
שלי. היו לו תווי פנים חדים עם מעט קמטים של זקנה ומעט שערות
לבנות. הייתה לו חזות מאוד ייצוגית.
"כן" אמרתי. הוא שילב את אצבעותיו ונשען על השולחן המשרדי
הגדול.
"טוב אז ככה. אני רוצה שאתה תשתתף במיזם עסקי שאנחנו מנסים
להרים כבר הרבה זמן. אני קורא לזה "הימים ההם בזמן הזה" כמו
בשיר. התכנון הוא לשווק מחדש את כל המוצרים שלנו מתוך אמונה
מלאה שהם היו קיימים בצורה זו או אחרת כבר לפני 3000 שנה. אני
מאמין שככה נשפר את האמינות שלנו אצל הצרכן ונגיע לשווקים
חדשים בחו"ל שלא העזנו אפילו לחלום עליהם. אבל בשביל שזה יקרה
אני צריך אותך. אני צריך שאתה תעזור לי להוכיח שהמוצרים האלה
באמת היו קיימים על ידי כך שתחתום על מסמכים שאנחנו נכין
בשבילך ותעזור לנו לשחזר מוצרים כפי שהיו כביכול באותה תקופה.
אז מה אתה אומר אתה אתנו?"
ישבתי מולו בפה פעור ובהיתי בחלון הגדול שמאחוריו. מרחוק אפשר
היה לראות את הים.
"בטח" אמרתי. "בשביל חמישים אלף שקל.."
"טוב מאוד אז ניגש מיד לעבודה. מחכה לך כבר בחוץ ערמה של
מסמכים ותצלומים של ציורים עתיקים מתקופת ארם נהריים. רק תראה
לי את המסמכים שלך"
"האמת היא שאני לא ארכיאולוג מוסמך בדיוק" אמרתי "חשבתי שאתם
יודעים. אני עשיתי תואר ראשון ולא המשכתי."
"יש לך ניסיון בתחום?" הוא שאל.
"כן. עבדתי בכמה פרויקטים אבל.."
"יפה. זה מספיק לי. גש לעבודה."
קמתי בהיסוס מהכסא הרך שישבתי עליו וניגשת ישר לערמת המסמכים
שחיכתה לי בחוץ.

"חברת עלית ניצבת עתה בפני עידן חדש" אמר המנכ"ל לעיתונאים
כשהוא מנפנף בעטיפת השוקולד הממורטטת. "כל תעשיית הממתקים
הולכת להפוך את עורה" עיניו נצצו בהתרגשות.
"אדוני, אבל האם לא מדובר בגימיק זול שחברת עלית מנסה למכור
לצרכן התמים?" שאל אחד העיתונאים באומץ.
"חלילה" באה התשובה. "הלא עומד איתי כאן ארכיאולוג מומחה שבדק
וחקר לעומק את כל המוצרים העתיקים על כל הרבדים שלהם ומצא קשר
ישיר בין השוקולדים שלנו לשוקולד שיוצר בארם נהריים לפני 3000
שנה. יש לנו כל ההוכחות לכך."
"אבל אדוני איך אתה מסביר את הקשר הזה? בארם נהריים היה שוקולד
בכלל?.."
"היה מוצר דמוי שוקולד ש..."
המנכ"ל המשיך לדבר ולדבר ואני הרגשתי סחרחורת קלה. בבנק היו
מונחים להם עכשיו חמישים אלף שקלים וכאן במסיבת העיתונאים היה
מונח על המאזניים הכבוד העצמי שלי. לא כל כך היה אכפת לי מכל
העניין אבל התחלתי ממש לשנו את הצורה המתיימרת שבה המנכ"ל הציג
אותי. עמדתי שם כמו בובת שעווה במוזיאון בזמן שהוא קשקש בלי
הפסקה על שוקולד ישן שהוא כמו יין ישן, ועל ממתקי העתיד ועל
שוקולד שמקרב לבבות. חיכיתי עד שהוא סיים לדבר ולעיתונאים
נגמרו השאלות, ואז כשכולם התכוונו ללכת תפסתי את המיקרופון
וצעקתי:
"אתם יודעים איזה טעם יש לשוקולד בן שלושת אלפים שנה?!" כל
העיתונאים והמצלמות נפנו אלי בהפתעה.
"רק שתדעו שלשוקולד בן שלושת אלפים שנה יש טעם של חרא של
פרות!" אמרתי, והלכתי הביתה.