להתעורר לפנות בוקר באמצע השבוע בחיוך מרוח ולקול ציוץ
הציפורים במרכז תל-אביב. את נמתחת ומגלה שאף על פי שלא ישנת
דקה יותר מבלילה הקודם, את ערנית להפליא. את מזנקת במרץ מן
המיטה, פותחת את החלון לרווחה, מריחה את האביב. פותחת גם את
שאר החלונות ונותנת לו להיכנס ולמלא לך את הבית בריח של פריחה.
מדמיינת שניחוח הזיהום אינו מגיע לאפך. אינך שומעת את שאון
המכוניות, רק את ציוץ הציפורים, השרות לך בוקר טוב. אינך מבינה
מה הן אומרות לך, אבל את בטוחה שזה חייב להיות משהו טוב בבוקר
כזה.

פותחת את הארון, שולפת את הבגד הראשון, מתלבשת ומרגישה כמו
מיליון דולר, בייבי. כל דבר פשוט יושב עלייך בתיאום מושלם.
נוסעת בכביש המהיר. כמעט שאין מכוניות ואפשר לשמוע את אלכס
אנסקי גם בלי לסגור את החלון ובלי להגביר לפול ווליום. נותנת
לאוויר הצח של גוש דן למלא את ריאותייך באופטימיות ובשמחה.
מדמיינת שאת דוהרת בכבישי ארץ זרה, באמצע טיול מדהים, הרחק
מהעבודה ומתלאות היום.
את מגיעה מהר מאוד לעבודה, פוגשת בפנים מחייכות, מצליחה בכל מה
שאת נוגעת בו. את פותחת את ה Outlook, מגלה שכל הישיבות שהיו
לך להיום בוטלו ושסוף סוף תוכלי להתרכז בדברים החשובים באמת.
את מרוכזת לחלוטין בעבודה, ואינך שמה לב שכבר הגיעה שעת ארוחת
הצהריים. תמיד קינאת בנשים החוזרות הביתה בערב ונזכרות שהן
שכחו לאכול.
את נכנסת לחדר האוכל ומגלה שהחליפו את הקייטרינג לאחד מן
המשובחים. את מתענגת על כל ביס. את חוזרת למסך הקטן, כה
מרוכזת. בפעם הבאה שאת מציצה בשעון, את כבר מגלה שהגיע הזמן
ללכת הביתה, לחזור לחיים האמיתיים. ושוב, את נוסעת בנתיבי
איילון ואף עומס קל אינו נראה באופק. אין תאונות וגם אין
צמיגים בוערים של כמה מפגינים שלא חשבו עד הסוף כשיצאו להפגין
באמצע כביש סואן. את מגיעה הביתה, מחנה את האוטו מתחת לבית
בכזו טבעיות, אפשר לחשוב שבכל יום את מוצאת חניה בכזאת קלות.
את עולה במדרגות בעליצות בקפיצות של שתי מדרגות. תחושת אושר
ממלאת אותך. את מדליקה את האור בחדר המדרגות, מפשפשת בתיק
להוציא את המפתח, מגלה שהבחור הממלא את חלומותייך כבר לא מעט
זמן, יושב שם, מחכה רק לך.
חלום.

ובמציאות. במציאות, השעון המעורר מעיר אותך בבוקר בצפצוף
טורדני חד גוני, זמן רב לפני שבאמת היית רוצה להתעורר. את
בקושי פותחת את העיניים, גוררת את עצמך למקלחת, מגלה ששוב שכחת
להדליק את הדוד.
מילא, לפחות זרם המים הקרים יעורר אותך קצת.