הכל התחיל באותו בוקר סגריר, תחת מעטה של חשיכה מתפוגגת בפתחו
של עוד יום סגריר של סתיו, כשטיפות גדולות נופלות מהשמים
ומכסות את אבני המדרכה שבסמטה.
כך פגשתי את פטר, פטר הארנב. ודאי תגידו שפטר זה לא שם של
ארנב, וזה גם מה שהוא אומר. אבל מה לעשות, אם אנחנו לא בוחרים
את השם שלנו אז בטח ובטח שגם ארנבים לא. בכל מקרה הבוקר, כמו
בכל בוקר, הצעתי לו לתבוע את הוריו על שנתנו לו בירושה את השם
הזה ולא איזה ארמון מפואר אי שם בקצה היבשת. והוא כהרגלו עם
המקטרת בפה חייך חיוך ישנוני להפליא והמשיך בדרכו. אך לפני
שפנה בפניה לרחוב מיין הוא הסתובב ואמר לי: "ואם הכל היה שונה,
הפוך, אתה היית חי במערה שלי אוכל גזר ומעשן מקטרת כל היום כמו
כל הארנבים, ואני הייתי אתה, הא?".
ובאמת הא, מה תגידו על זה, חשבתי לעצמי, לחיות כל הזמן במערה
חשוכה כזאת עם טחב וריח המקטרת שורר בחדר ולא מרפה, גזר פה גזר
שם והארנבת גם, בלי סיבוכים על הראש.
והנה כך יקום לו מדי בוקר עוד ארנב, כהה כזה, מהשטחים, ישים על
בטנו הארנבית חגורת נפץ שהכינה לו סוהא, הארנבת אישה שלו, יום
לפני, אחרי ארוחת גזר דשנה ישים בפיו מקטרת ויצא לדרכו,
האחרונה.
תמרות עשן יעלו ויכסו את הרקיע בערשת של שחור, השמים קודרים,
כועסים, חלקי ארנבים מתעופפים לכל עבר, מקטרות מתרסקות
ומתנפצות לאלפי חתיכות, השביל כבר לא צהוב ודורותי כבר לא תלך
אל מעוז חפצה.
אז עצרה לי מונית. הארנב-נהג השמנמן שישב מקדימה פתח את החלון
ושיחרר עוד שתי טבעות עשן לחופשי, לחיי החורין שבשחקים שנמשכים
לשניה בודדה אחת, אך נראים כנצח נצחים.
"ובכן לאן מועדות פניך, ארנב צעיר? אתה יודע יש לי עוד גזרים
לאסוף בדרך?!"
נזכרתי לפתע שאני אינני אני עוד, כבר לא אותו עלם צעיר בן תשע
עשרה מסמטת מק'לו פינת מיין. עכשיו הכל שונה. עכשיו אני כמוהו,
כמו פטר. כעת הכל פשוט יותר, והוא בטח הלך לתבוע את הוריו על
שנתנו לו את שמו הלא ארנבי, אבל אם הוא כבר לא ארנב אז אין לו
סיבה אמיתית לתבוע.
כמובן אז התעשתתי במהירות, הרי הוא כבר לא ארנב אלא בן אדם
ולכן אין צורך באמת בסיבה אמיתית כדי לתבוע מישהו, במיוחד את
אמא ואבא.
נכנסתי פנימה. המונית דווקא הייתה  נחמדה למדי באווירה סתווית
כזו, עלי שלכת בשלל צבעים מירוק מלבלב ועד צהוב זהבהב היו
פזורים על הרצפה, המושב מכוסה כולו טחב ירוק ורענן שהפיח ריח
של חיים בתוך כל המולת העיר המתה הזאת.
"אז לאן תרצה?" שאל צ'ארלי הארנב-נהג.
"לארץ עוץ!", עניתי, "פשוט סע לפי השביל של הלבנים הצהובות".
עצים אחר עצים ועוד עצים חלפו על פני במהירות. מיער הגזרים
הגדול כבר לא נותר הרבה, מאז שהארנבים ובני האדם התחלפו
הארנבים החדשים השתלטו על כל דבר שרק היה פה והחריבו אותו עד
היסוד למען רצונם האישי. מרחוק כבר הבחנתי בזוהר האבנים
הירוקות, אבני האיזמרגד או האמרלד אם תרצו.
כן, זוהי עיר הברקת. יצאתי מהמונית וטרקתי את הדלת בחוזקה.
כעבור מספר צעדים, כשכבר התקרבתי לשער הגדול המשקיף על כל
האזור סביב במבט מקפיא ומחייה כאחד, צפר אלי צ'ארלי הארנב-נהג
מהמונית שלו, "ומה עם לשלם, אתה יודע, אני ארנב אבל לא עובד
בחינם".
"אהו, התשלום נכון", השבתי לו "כמה אני חייב לך?"
"שישה-עשרה וחצי גזרים אם חישובי אינם מטעים אותי". זרקתי לו
את כל צרור הגזרים שלי, "תשמור את העודף" הוספתי והפנתי את גבי
אליו.
השער היה פתוח לרווחה ופשוט חיכה במיוחד בשבילי שאכנס פנימה.
זוהי מערת האיזמרגד הנפלאה ביותר שראיתי מעודי, וגם היחידה מן
הסתם. הקירות הלבנים וצריחי התיקרה התנשאו לגובה אדיר כשכולם
זוהרים ומקרינים אור לבן מעורבב עם הירוק הקוסמי. אך המערה
שוממת, אין איש ברחובות. החלונות פתוחים לרווחה אך אין מי
שיתלה כביסה, ינופף לשלום או סתם ינגוס בגזר של בוקר תוך כדי
שיחרור טבעות עשן מהמקטרת הארנבית שלו. הכל כאילו מת, קפא על
מקומו. השער נסגר מאחורי ונותרתי באפלה. מלפני הופיע זיק אור
קלוש. התחלתי ללכת לעברו. הזיק הלך וגדל לכדי אלומת אור ענקית
שהתעצמה בכל צעד שעשיתי, אור חזק בהיר ומסנוור.
כנראה כבר הגעתי אל הסוף, פתאום נשמע קול צופר אדיר שהחריד את
חלל האולם המערתי הזה.
על מה שקרה אח"כ לא אוכל לספר עוד, לא אני, אולי פטר אך ממש לא
אני. הארנב הזה כבר לא פה. כי כן, כמו בכל סיפור גם בסיפור הזה
צריך קצת אירוניה וקורטוב של שחור, הומור שכזה...
זו הייתה הרכבת...