התחלתי לחשוב על חשיבות הדור שלנו.
הדור הזה, של שנות השמונים והתשעים, שנות האלפים.
דור המחשבים, הפיתוחים, הזכרונות.
יש לנו תפקיד בעולם.
אנחנו דור ההמשך.
אין לדעת מה יקרה לנו. אנו שפן הניסיונות של הטכנולוגיה
המתפתחת.
מכשירים חדישים המייצרים קרינה בכמויות. אנו מודעים לכך, אך לא
עושים שום דבר בנדון.
ממשיכים להשתמש באותם מכשירים הללו, כי אם לא, איך נחיה?
התמכרות, אפשר לקרוא לזה.
הטבע בחוץ, קורא לנו, מזמין אותנו, אבל מצדנו אפשר להישאר בבית
ולראות אותו דרך מסך.
אנו מתפלאים מצילומים בנשיונל גאוגרפיק של נמר (חתול מפותח)
רודף אחרי איילה (עכבר מהיר) אבל בפעמים המעטות שהייתי יוצאת
החוצה, לרחוב, אני רואה זאת במו עיניי.
זה כבר נהיה עצוב.
הטבע שלנו הולך ודועך.
אנו לוקחים אותו כמובן מאליו, כל עוד הוא נמצא.
אבל כשהוא כבר ייעלם, לא נבין מה זה היה המובן הזה.
רק אז, נראה את הייחודיות והנפלאות בדבר הנקרא פרח.
רק אז נבין את הטוב בקול ציפור מזמרת.
רק אז נדע שיש חיים מלבד רובוטים, הנקראים חיות.
רק אז נבין שהשפה שלהם, כ"כ הייתה דומה לשפה שלנו.

מאחר והעתיד כבר כמעט כאן, חייבים לחזור קצת לעבר.
תחשבו על זה.
הרי רק כאן, בבמה, באתרי צילום מככבים פרחים וצילומי חוץ.
אז אם רואים (כמובן שרק במחשב, כן) כמה זה נפלא וכמה זה יפה,
הכי טבעי שיש, למה ממשיכים?
מצלמים פרחים ומצד שני בונים עליהם ארובה.
הטבע קורא לנו החוצה.
לכו לבדוק קצת מה המצב איתו.

רוצה להיות חברת קבע
בחברה להגנת הטבע
לשמור על החיות, של א ט   נ ע ל מ ו ת מהעולם.