New Stage - Go To Main Page

קרן וול
/
מרצוני

נכתב בצעירותי <גיל 15> אך עדיין מהווה ערך נוסטלגי עבורי.

אני עומד מרצוני על חלקת עפר שוממה, מסביבי רק שדות ועצים
מוריקים אשר טרם הבשילו. אני מרים את ידי המתחככת באוויר הקריר
של הלילה ההולך וקרב, מסביבי קולות של תנים המחפשים תקווה חדשה
ללילה. אני עומד ובוהה בשמים המאדימים ובקו האופק ההולך ונעלם
והצבע השחור המשתלט קלות על השמים. אני יכול לחוש את העשבים
הלחים הנעים לקצב פעימות ליבי, ואפילו את החיפושית הקטנה אשר
הולכת להימעך תחת פטיש צרותיי הגדולות. בהרימי את הראש מעלה
נגלים לעיניי הכוכבים הזוהרים שבמרום, אולי הם אלו השולטים
בחיינו, מי יודע אם אי שם ישנן ישויות יותר חכמות מאיתנו
המסוגלות לעזור לגזע נחות כמונו. בעצם התשובה לשאלה המגוחכת
כבר ברורה למדיי.
אני לא בן-אדם המחפש משמעויות לחיים, כי אני יודע שאני לא אצא
מזה, אבל חשוב לי לדעת מאין באתי ולקראת מה אני צועד, מה פשר
חיי בעולם הזה, האם אני חי רק כדי לתרום לעולם, או רק כדי
להתרבות... ומה הלאה? עם כל החידושים שבעולם, מה יש לנו לעשות
עם עצמנו?
הרי ידוע שמתישהו נגיע לנקודה בה נמצה את עצמנו... ומה יהיה
בהמשך? האם אלוהים תהרוג אותנו כפי שעשתה לרבים אחרים לפנינו?
האם אנחנו כלי שעשוע בידי היוצר?
אני לא כלי שעשוע של אף אחד!!! אני גם לא מתיימר להיות, אבל
משום מה יש לי הרגשה שכל החיים שלנו בעולם הזה הם חיזיון אחד
גדול, אולי גזע עליון מבצע בנו ניסויים שלנו נראים כמובן
מאליו.
אפשר לראות זאת בחייו של כל אחד ואחד מאיתנו, כדוגמת הזמן:
אנחנו לא מסוגלים בינתיים לעבור את מחסום מהירות האור, אולי
ישנן ישויות אחרות אשר הצליחו לעבור מחסום זה ובכל לשחק עם
שעון הזמן ולשבור את המיתוס של: "אי אפשר להחזיר את שהיה".
אולי אנחנו בעצם נמצאים בשני מקומות בו זמנית ביקום כמו בתורת
הקוונטים. אפשר לקחת את תופעת ה"דה ז'ה וו" הנודע, הכיצד יכול
לקרות שאדם מרגיש שהוא כבר היה באותה סיטואציה בחייו. ההסבר
ההגיוני היחיד הוא שיצורים אפורים ומכוערים יצרו אותנו או תפסו
עלינו בעלות והם משחקים בנו כמו תינוק המשחק עם בובה. ההבדל
היחיד הוא שהתינוק לא מתכוון להזיק כי הוא לא מודע למעשיו...
אני רגיל לבוא לפה מדי יום שבת, להביט במה שהטבע נותן לנו
ולרוב גם לוקח מאיתנו.
אני יודע שחיי בעולם זה קצובים ומדודים, לשם כך אפיק מהם את
המירב, וכמובן שלטובתי האישית, ולא אכפת לי שיקראו לי פרנואיד
כי כל אחד בעולם הזה הוא פרנואיד!
אני יודע שלא שווה לי ללמוד אבל אני לומד רק כדי שאוכל לקיים
את עצמי כבן אדם נורמאלי. שאוכל לאכול כל יום, להתרחץ ולישון
כמו בן אדם מתורבת, חוץ מזה אין לי כל סיבה ללמוד, גם כך אמות
בסוף וכל מה שאני יודע ייעלם, אלא אם כן ישתילו את המוח שלי
במישהו אחר, ואם באמת ישתילו את המוח שלי במישהו אחר... האם
המישהו הזה יהפוך להיות אני? האם אשוב לחיות, אחרת איך הוא
יוכל להיות "אני" בלעדיי?!.. עד היום תוהים וטועים אנשים בדבר
הקשר בין הרוח לנפש. התחום הכי חלש אצלנו הוא התחום הרוחני
מפני שאנחנו אנשים קרים וסגורים וקשה לנו לקבל צורת חיים שונה
ודרך חשיבה אשר לא תפיק לנו תועלת כספית.
מצד שני, אם היינו זוכים לחיים ללא סוף... מה היינו עושים עם
עצמנו? הכל היה זורם לאט לאט... לאף אחד לא היה בוער כלום כי
הוא לא הולך למות, ככה קצב ההתקדמות בעולם היה איטי בעשרות
מונים וכנראה שלא היינו מגיעים למה שהגענו היום.
מה עם פיצוץ אוכלוסין? אם כיום מוות מוגדר כדבר טבעי אז בעולם
ההוא התאבדות תהיה בגדר פרס! סוף שבוע זוגי ותליה לפני המון
המריע לך.
כך אני בא לפה כל יום שבת וחושב מה היה קורה אם הכל היה שונה,
אם אני לא הייתי אני, אם הייתי איזושהי דמות קוסמית בעלת
יכולות בלתי מוגבלות... סביר להניח שגם אז לא הייתי יודע מה
לעשות עם עצמי, כי ברגע שיש לך יותר מדי אתה לא יודע מה לעשות
עם זה.
סה"כ אני מרשה לעצמי להודות כי אנחנו צורת חיים נחותה ובלתי
מוצלחת, ניסוי כושל אם נהיה טיפה יותר פאסימיים.
אנחנו עוד לא מצאנו את המשמעות בחיינו וכנראה שגם לא נמצא כי
אין דבר כזה, ולכל אלו שהולכים להכיר את עצמם בהודו, שיהיה, הם
כבר מקרה אבוד.
טוב נו, כבר מאוחר... אני איאלץ לחזור לחיי הרגילים והפשוטים
הנטולים כל רגש מילולי ומעשי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 8/5/05 13:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרן וול

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה