[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עוד מעט אגיע, נאכל יחדיו חסה, בינתיים אין שום דבר פתוח,
אפילו לא בית קברות. אני פוסע לאיטי, עוד שבועיים אחזור הביתה,
לסמן מודעות דרושים בעיתון ולאכול בצורה סדירה. עד אז, אני
תקוע בדירה הקפואה עם חבורת הליצנים והאישה עם הנזם באף, בגדיה
השחורים, גון עורה השחום ונוטה להלבנה ככל שמעמיקים, ככל
שמתרחקים. והחבר האינדיאני שלה הציע לי את דירתו למשך שבועיים
שבהם יהיה בגרמניה, בכפר נידח ששמו זובי, שם יאכל נקניקים בטעם
קולה ויביט בשפכים המדויקים, איזו אידיליה.

אני זוכר איך הלכנו שנינו לאיבוד באזור המכבסה של סטיוארט.
תירגמתי לו שנינויות, הוא גיחך. הוא דמות מוכרת בחוגים
המקומיים, ובוודאי ירצה לשמור על קשר דואר, כדי שאולי יבוא
לבקר בארץ הקדושה, כאילו שחסרים שם אינדיאנים, נראה לו את
הרצליה.

לפתע אני מבחין בחבורת נערים מסורקים ומכופתרים, לידם נערות
רזות וצחקניות, סתם עומדים ברחוב, מחפשים מקום פתוח. הם מדברים
ביניהם, נקודות עשן קטנות מבצבצות מבין אצבעותיהם, פניהם
לבנות, שלדיות. כן, נבקש אש. אני ממשש בכיס, מפתח, כמה שטרות,
הדרכון, מטבעות, הדרכון הבריטי הקטיפתי, סיבי טבק וחוטים. אני
שואל באופן כללי "may I have a light please?", אין תשובה למשך
מספר שניות, עד שמישהו מהנהן "no" קצר בעזרת שרירי ראשו.

אני בוער מקללות, מתאפק, עובר עוד שניים, תשובות דומות, לך
תקלל אותם בעברית, אך לפי חוקי הסטטיסטיקה מישהו מביניהם חייב
להיות יהודי. אני רועד משם הלאה, חוצפה אנגלית במיטבה. עוד חמש
דקות ואגיע, צלחת חסה ענקית. אנו אוכלים חסה כי אין לנו כסף,
למרות שלי יש תמיד ליתר ביטחון, וסתם למען ההרגשה הטובה. אך
אינני רוצה להרגיש מנוצל בידי אישה עם נזם באף וחבורת הליצנים
שלה, למרות שהיא כבר חושדת שאני מסתיר משהו.

גשם מתחיל לרדת, גשם מפסיק לרדת, מישהו למעלה התעייף. אפשר
לעשות עוד סיבוב, לראות אותם דברים, כל הרחובות דומים
בגולדברגס גרין. אינני רעב במיוחד, אני נעצר במאפייה, מגחך
לעצמי, מזמין דבר מאפה כלשהו, מתולתל, מסומסם ומזועתר, אוכל
אותו ברכות, שולף את הסיגריה של קודם, המוכר מצית לי אותה
בחיוך רקוב, שיניים בכל צבעי הקשת.

אני קם ללכת, כעבור מספר דקות אני מגיע לדירה. האישה עם הנזם
שוכבת על הספה, מכורבלת בשמיכה דוקרנית שחורה שחושפת את מכנסיה
החצי נפולים ואינני חושק בה כלל. אחד הליצנים יושב לידה עם
חיוך בשפם ופיג'מה מאולתרת. שלום שלום שלום, אני צונח לספה
שממול, מעיף מבט לעבר החלון, כמו טלוויזיה על ערוץ מת. "יש
משהו לאכול?", אני שואל ומרגיש רשע מתמיד. "חסה", היא
מחייכת,"ועופר הביא כמה בצלים ויש סיגריות ויובב הלך לקנות
חשיש (נמאס כבר מזה) וחני ישנה ואל תשאל ותגיד לי כמה כסף עוד
נשאר לך? וצריך לימון לחסה". עופר כל הזמן מחייך, איזה בדרן.
אני קם ומתקדם לעבר החלון, מספר להם על מקרה הסיגריה, הם לא
מופתעים.

חני ישנה, עוד מעט האינדיאני יבוא וייכנס לתוכה דרך פתח סודי,
אינני יודע את הקוד. המקרר מקרקר, רוח הומלסית דופקת בחלון,
מחר אקנה מצית. אני מתיישב."אני צריכה ממך הלוואה", היא מחייכת
את המשפט החוצה. "לא הרבה, רק כדי לעבור את הסופשבוע, יש הופעה
במועדון הגמל, בשביל כרטיס כניסה ואיזה שתי בירות לי ולחני,
וגם אוכל, מונית, דברים קטנים, אתה יודע". אינני יודע. אני
מסרב. ארשת פניה, הכול נבלע פנימה. גרונה מתחרחר בעוד עיני
עופר הליצן תלויות על החלון. אני קם ויוצא מן החדר. חני ישנה
והיא, היא תגיע מיד כלא מאמינה ותנסה לשכנע.

בוא, אני אומר לעצמי, בוא נניח שאתן לה איזה 15 פאונד, שהם
בערך שבעים וחמישה שקלים, הרי בטוח שלא אראה אותם יותר לעולם.
לעומת זאת, היא תלך לרקוד במועדון, עטופה באינדיאנים חמים,
אורות אפורים ורצפת שחמט עולה ויורדת רק כדי שהמסוממים ירגישו
שהם מסוממים. ואם לא אתן לה, היא לא תדבר איתי, וכל ידידותנו
המוזרה והאפלטונית תתפורר, ומה אעשה כאן? כנראה שאצטרך לחזור
הביתה מהר יותר, לא אוכל להישאר פה.

ואני חושב גם על מצב בו אשכב איתה, כי היא תסמם אותי בניגוד
לרצוני ,ואגמור בפנים, כי המוח לא חושב נכון ברגעים כאלו, והיא
תפברק איזה הריון מצוץ מהאצבע ותדרוש את עלות ההפלה המדויקת,
זה סכום רציני. או שכעבור תשעה חודשים תבוא אליי עם איזה תינוק
בעריסה, דווקא תינוק חמוד, כנראה איזה שכן שלה, ותגיד לי שזה
הילד שלי, והוא צריך לאכול, מה הוא יאכל? חסה? ונו, ותהיה
רציני לרגע, ויש לך סיגריה? ומה עשית אתמול בלילה? ושמעת משהו
מהאינדיאני?

עכשיו היא נכנסת לחדר בעקבותיי, הנה זה מתחיל. חני מתהפכת,
הליצן בוהה ולא רואה, אוי כבר נמאס לי מכל חיי החסה האלה, רק
חסר לי סדין לבן על הגוף, קרחת על הראש, ולהטיף לחיי צניעות
ופרישה, לחזרה אל הטבע, כאילו מגיע לו שיחזרו אליו לאחר כל מה
שעולל. היא מתיישבת לידי, זה מכאיב לצל, יובב בדיוק נכנס לבית
ומתחיל לספר לעופר כמה הוא הרוויח היום, מה הוא עשה לחני אתמול
בלילה, ומה כולם עושים לחני חוץ ממני, ואיזה מכוערת היא, והוא
ממש לא מבין למה הוא עשה את זה, ומה נשמע חוץ מזה, והוא הביא
משהו מעניין לעשן.

היא מתקרבת אליי, עיניה בורות עמוקים של צואה נפשית, היא אומרת
לי שוב בהדגשה, כאילו שלא הבנתי, למרות שהיא יודעת שהבנתי,
"אני צריכה הלוואה". אני מנסה לרגע לתאר את יובב וחני ביחד, אם
זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. מה אני עושה פה לעזאזל. היכן
האינדיאני כשצריכים אותו, בטח אוכל עכשיו, כדי לא לבוא לכאן
רעב, זו באמת תהיה טעות.

לאט לאט היא מתחילה לומר כמה היא לא מאמינה, ואיך אני יכול
לעשות לה את זה, ואני ממש מגעיל וזה לא יפה, וזה לאט לאט הופך
לצעקות, וחכה שחני תקום, נראה מה היא תגיד (חני היא מטומטמת
לגמרי, אף פעם אין לה מה לומר), וחשבתי שאנחנו ידידים ושאכפת
לך ממני ואתה לא הבנאדם שחשבתי ויש לך סיגריה עליך? ואולי בכל
זאת 15 פאונד זה לא הרבה, וההופעה במועדון הגמל כדאי לך גם
לבוא, ומה עשיתי לך שאתה מתנהג אליי ככה?

מחר בטח אעשה טיול קצר נוסף, האינדיאני אמר לי שיש ליד המכבסה
של סטיוארט גינה יפה, ואקנה גם מצית, וגם קופסת גפרורים ליתר
ביטחון, ועכשיו צריך לקום ולומר שלום ליובב, הוא כבר כמה דקות
פה, זה לא יפה, מה זה? איזה מין בנאדם אני?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"יש לי עשרה
זוגות של נעלי
ספורט, אחד לכל
יום בשבוע."



סמנתה פוקס


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/9/01 23:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שון סטארדאסט

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה