האצבעות שלי קפואות והאף שלי קר. מלא מבפנים בחום ואהבה של
מפעל לייצור לבה.
גדר אבנים ברחוב דה וינצ'י, בחלק עם הכי קקי של ציפורים, בשביל
המזל, סוכך עליי ענן שחור גדול.
מהזווית בה אני יושבת ניתן לראות בבירור את המספר 98, על קיר
הבית שמולי. אני נשכבת.
נגמר לי הטישו.
עננים מעליי מהגרים לחלקת שמיים אחרת בקצב נשירת העלים, מבטי
יורד לאטו לכיוון הקרקע.
עיניי עוצרות אותי בטרם תום ההליכים והן עודן באוויר, אני
כבולה לכוחן. מולי במטווח מדויק יש צבע שונה. אני כמעט ונרדמת
אל מול המרקע אך מבטי לא נכנע, ואני נאלצת אינסטינקטיבית לבהות
בממצא החדש. אני מבחינה בנער.
הוא נשען על הגדר הירוקה של דה וינצ'י 98, ובוחן במבט מהורהר
את מספר הבית מולו.
אולי יבחין בי.
עורבני כחול חזה מגיח ונח על כתפו, והלה לא זע.
אני מוצאת שהוא ישן.

[איפשהו באמצע חודש מרץ]