יש לי סחרחורת מרוב עייפות. אם לא הייתי חולמת, לא היה נשאר
ממני זכר. אוהבת סוף סוף ומרשה לעצמי לחיות בתוך עולם לא אמיתי
של אסור ואסור. בינתיים אני נשארת בתוכי, והחופש מפרפר בין
קירות הגיון שנתפר תפרים גסים אך בכל זאת איננו נקרע.
לעשות דברים בפעם הראשונה זה מלחיץ ומפחיד, אך לא אותי, עליי
זה לא חל, אם רק אחליט לא לפחד.

אגב, אתה כבר יודע מי אני?

החלון סגור וטוב לי עם זה, טוב עם הנרות והריח, עם הבושם שלך
ועם ערב עמוק. לא סובלת להיות עצמי כשאני כזאת. אבל עובר זמן,
עד שעושים את הצעד המשתנים בחזרה למצב הטבעי. מעניין אם אי פעם
הייתי במצב הטבעי.

תן לי לראות אותך, אני אוהבת שאתה נפתח אליי לרווחה.
תן לי לגעת, אני יודעת שלכך אתה מצפה כבר הרבה מאוד זמן.
אני אוהבת אותך ככה, בלי לשנות דבר. אוהבת את הדרך בה אתה נושם
ומחייך.

ולא, לא אפחד מהחושך, אעשה שהחושך יפחד מפניי. הגיע הזמן שהוא
יברח ויתכווץ בתוך כיסי המעיל הארוך שלי, שאחביא בו את הידיים
כשלא תהיה לי יד לאחוז.