"בולימיה נרבוזה."
הוא אמר את המילים בכוונה לאט נורא, שישמע מדעי.  מלא בחרא,
הדוקטור גינזבורג הזה, מה כבר הוא מבין, המתנשא הזה?  מבחינתו
אני בטח רק עוד בחורה שמקיאה את ארוחת הערב שלה בשביל להיות
רזה יותר ויפה יותר וסטנדרטית יותר.  הוא לא מבין, שבשבילי זה
שיחרור, בשבילי זה ריפוי, כל הקטע הזה.
ומה אני? אני בדיוק אותו דבר כמוכם.  קמה כל בוקר בדיוק כמוכם,
הולכת בדיוק כמוכם לעבודה שנשבעתי לעזוב, חוזרת כמוכם הביתה,
עייפה מלאה בכל השחור והכבד שהצטבר לי בראש מכל היום הארוך
הזה.  אני בדיוק כמוכם מתיישבת מול מסך זה או אחר, בוהה בחוסר
חשק, וסופגת עוד רוע, עוד חרא ורשע ממנו.  ואת הקרינה
מהסלולרי, והקולות מהרדיו, ובטלוויזיה שוב פיגוע, והארוחה
מהמיקרו, והדמעות של הילד הקטן מזירת הפיגוע בצילומים שערוץ 2
מתעקשים להראות שוב ושוב.  ובפנים כבר מתערבבים להם גם החבר
שבגד, האמא שלא אהבה מספיק, והאבא שעשה דברים שלא עושים לילדה
קטנה, הילדים בבי"ס ששנאו, דר' גינזבורג והדמעות, כל הדמעות
המלוחות האלה, צורמות ושורפות וגדלות ומתרבות עד שאין מקום.
וכל זה ממלא את הבטן הגם ככה תופחת שלי, שמרגישה שכאילו עוד
רגע והיא מתפוצצת.
ואז אני רצה לשרותים ומקיאה את זה, את הכל, בעוצמה שכמעט מפילה
אותי מהרגליים.  ובאסלה צפים עכשיו יחד עם השניצל היחיד שנכנס
אלי הביתה גם אמא ואבא, הדוקטור הטוב שרושם לי תרופות ואפילו
הילד מזירת הפיגוע בטלוויזיה נמצא שם.  וכל הרוע, והקרינה
והזוהמה הרגשית נשפכים ממני בזרמי קיא קולחים ואני נשארת
טהורה, שוטפת את הטעם המגעיל מהפה והולכת לישון מאושרת.
"בולימיה נרבוזה," הוא אמר שוב.  "זאת מחלה את יודעת." דוקטור
גינזבורג היקר, אילו רק ידעת, אילו אתם כולכם ידעתם איזה אושר
זה לשחרר ולהשתחרר ולהקיא את הכל, לא הייתם שופטים אותי, הייתם
מבינים למה שווה למות עבור זה.  אבל אתם, אתם לא יודעים להקיא.
אתם רק אוכלים בלי הפסקה.  ומחרבנים.  מחרבנים המון.  בעיקר
על אנשים אחרים.
כמוני.