[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר סקטור
/
אהבה לכמה רגעים

ניצן נולדה בחודש השביעי להריונה של אמה. הרופאים לא נתנו לה
הרבה סיכויים, אבל הודות לתפילות חוזרות ונשנות של הוריה וכמה
ברכות מחסידים למיניהם, ניצן שרדה.
ההורים שלה החליטו לקרוא לה ניצן כי כשנולדה הייתה כל כך קטנה,
אך הצליחה לגדול לתינוקת יפיפייה כנגד כל הנבואות.
כשהייתה בת חצי שנה, בעת בדיקה שגרתית ב"טיפת-חלב", גילו
הרופאים כי לניצן יש רשרוש מוזר בלב. היא אושפזה באותו יום
בבית החולים והרופא המומחה שבדק אותה גילה שניצן סובלת ממחלת
לב נדירה.
"בינתיים," הוא אמר להורים המודאגים, "אין סכנה ממשית. אך
כשניצן תגדל נאלץ לנתח ולהשתיל לה קוצב לב."
"זה מסוכן?" שאלו ההורים.
"הניתוח שכיח", הסביר הרופא, "המחלה לא. אני מקווה שיהיה
בסדר."

ניצן גדלה, ואחרי בדיקות תקופתיות פעם בכמה חודשים הוחלט שהגיע
הזמן להשתיל בגופה קוצב לב.
בגיל שלוש היא נותחה בלבה ע"י טובי מנתחי הלב בארץ. הוריה לא
חסכו שקל על בריאותה של ילדתם הקטנה.
יומיים אחר כך, כשניצן עמדה להשתחרר מבית החולים, הרופא ביקש
מהוריה להיכנס למשרדו.
"הניתוח עבר בהצלחה, כמו שאתם בוודאי יודעים. לניצן תהיה ילדות
נורמלית לחלוטין. כולי תקווה שמעתה והלאה ניפגש רק בשמחות."
אנחת רווחה נשמעה משני הוריה של ניצן.
"אבל -" המשיך הדוקטור, "יש כמה הגבלות. אל"ף, היא צריכה להגיע
כל חודש לבדיקה. בי"ת, היא תוכל לעסוק רק בפעילות גופנית
מתונה, כלומר, היא לא תוכל להיות אצנית מרתון או שחקנית כדורסל
מקצועית. גימ"ל, כשהיא תעבור מתחת לגלאי מתכות, הוא תמיד
יצפצף."
"זהו זה?" שאל אבא של ניצן.
"לא בדיוק. יש עוד דבר אחד, אבל כל עוד שזה לא רלוונטי, אני
מעדיף לא לדבר על זה. בואו נשמור את זה לעוד כמה שנים טובות."





השנים חלפו וניצן צמחה להיות ילדה יפיפייה. תמיד הייתה הילדה
הכי יפה בגן, אחר כך בבית הספר היסודי, ואז בחטיבת הביניים.
תמיד היו בנים סביבה, תמיד הייתה מלכת הכיתה. עיניה התכולות
ושערה החלק הפנטו ילדים ומבוגרים כאחד.
כשהגיעה ניצן לכיתה ח', חייכנית וחיננית, לא עוסקת בפעילות
גופנית מאומצת מדי, מצפצפת מדי פעם כשעוברת מתחת לגלאי מתכות,
אך בסך הכל די מאושרת, היה לה חבר ראשון. קראו לו רועי והוא
למד בשכבה מעליה באותו התיכון.
ניצן ורועי היו ביחד חודשיים ובכל החודשיים האלה ניצן הרגישה
פרפרים בבטן וב... לב.
יום אחד רועי חיכה לה מתחת לבית כשהיא חזרה מבית הספר ובידו
ורד אדום.
"זה בשבילך", הוא חייך אליה, "רק רציתי להגיד לך ש..."
היא הביטה בו במבט מסוקרן.
"רק רציתי להגיד לך ש... אני..."
"רועי?"
"מה?"
"תגיד כבר."
"אני... אוהב אותך." רועי בלע את הרוק והביט בניצן.
ניצן חיבקה אותו ונתנה לו נשיקה על השפתיים.
"גם אני אוהבת..." היא לא הספיקה לסיים את המשפט והתמוטטה על
המדרכה.

ניצן התעוררה שלושה ימים מאוחר יותר כשהיא בבית החולים, מחוברת
לאינפוזיה ומכשירים משונים שהראו את קצב פעימות הלב שלה.
הרופא שלה עמד לידה, מחייך.
מהצד השני עמדו מודאגים ההורים שלה, ורועי שהחזיק זר פרחים
ענקי ובלונים.
"בוקר טוב", אמר הרופא.
"איפה אני? מה קרה?" שאלה אותו ניצן.
"את התעלפת", אמר רועי.
"לא מדויק," תיקן אותו הרופא, "הלב שלך פשוט "החמיץ פעימה",
כמו שאומרים. זאת המחלה הנדירה שלך. זאת שבגללה ניתחו אותך
כשהיית בת שלוש, זאת שבגללה את באה לכאן כל חודש לבדיקות."
"אבל חשבתי שהכל בסדר!" צעקה ניצן, והמכשיר שליד המיטה שלה
התחיל לצפצף.
אחות זריזה נכנסה לחדר.
"זה בסדר, אחות", אמר הרופא ופנה לניצן, "ניצן, בבקשה תירגעי,
הכל בסדר. מיד אסביר לך את הסימפטומים של המחלה שלך, איך את
יכולה למנוע הישנות של המקרה הזה בעתיד."
כשההורים שלה ורועי יצאו מהחדר התיישב הרופא ליד ניצן והחזיק
לה את היד.
"אני לא יודע אם ההורים שלך סיפרו לך, אבל כשניתחנו אותך
כשהיית בת שלוש, הסברתי להם על ההגבלות שלך, אך יש דבר אחד שלא
סיפרתי להם, כי פשוט אז זה לא היה הזמן המתאים."
"אני זוכרת את המגבלות שלי", קפצה ניצן, "אל"ף," היא מנתה
באצבעות, "אני צריכה להגיע כל חודש לבדיקה. בי"ת, מותרת לי רק
פעילות גופנית מתונה וגימ"ל, כשאני אעבור מתחת לגלאי מתכות,
הוא יצפצף." היא סיימה למנות וחייכה אל הרופא.
"יפה מאד", חייך הרופא, "עכשיו יש עוד כלל, חדש. דל"ת."
"דל"ת? מה הכלל?" שאלה בסקרנות ניצן.
"אסור לך... איך לומר זאת..." השתהה קצת הרופא, "אסור
לך...אה... להתאהב."
"מה?! איזה מין כלל טיפשי זה?" שאלה ניצן.
"תביני, כשמתאהבים המוח מפריש כימיקל מסוים שנקרא PEA. זה אותו
כימיקל שאצל אנשים מסוימים גורם להרגשת ריחוף ו"פרפרים בבטן."
זה אותו כימיקל שגורם להרגשת האופוריה הנפלאה הזאת. אז אצלך,
הכימיקל הזה מפריע לפעילות הסדירה של הלב, בגלל שנולדת עם
המחלה הנדירה הזאת."
"אז אתה בעצם אומר לי," שאלה ניצן כשדמעות בעיניה, "שאני לעולם
לא אוכל להתאהב באף אחד? איך אני אמורה לשלוט בזה?"
"הלוואי שהייתי יודע. הלוואי שהייתי יכול לעזור", אמר לה הרופא
בכנות, "אבל בגלל שהמחלה כל כך נדירה, אנחנו לא יודעים עליה
הרבה, אין לנו תרופה, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה
'להקדים תרופה למכה'. בעצם אם לא תתאהבי, לא תצטרכי תרופה. אני
מקווה שבעתיד יהיו לי תשובות יותר טובות בשבילך. בינתיים זה כל
מה שאני יכול לעשות."
ניצן התהפכה לצד השני וכיסתה את הראש עם הכרית. הרופא קם ועזב
את החדר באיטיות.
כל הלילה ניצן מיררה בבכי, כשהיא קמה בבוקר היא התקשרה לרועי
ונפרדה ממנו.
"אבל למה? חשבתי שאת אוהבת אותי", אמר רועי בקול רועד.
"מתברר שאסור לי", ענתה ניצן וניתקה את הטלפון בדמעות.





חלפו השנים. ניצן גדלה והתפתחה מילדה יפה לנערה יפה, גופה עוצב
וחוטב, עיניה נשארו תכולות וחודרות, שערה חלק, והיא סובבה
מבטים אחריה היכן שלא הייתה.
לניצן היו מחזרים רבים, אך היא דחתה את כולם, בזוכרה את כלל
"דל"ת" של הרופא, שלא היסס להזכיר זאת לניצן בכל פגישה
חודשית.
כשהייתה ניצן בכיתה י"ב, כשעדיין לא הסכימה לאף גבר לחדור מבעד
למבצרה, היא הכירה את ערן, חייל קרבי וגבוה, בעל עיניים ירוקות
וטובות וחיוך עם שתי גומות חן מקסימות.
"אני לא אתאהב בו", הבטיחה לעצמה ניצן כל בוקר כשעמדה מול
המראה, "אני רק רוצה ליהנות קצת. לחיות חיים נורמליים."
ניצן וערן היו חצי שנה ביחד, ניצן אהבה כל רגע שלה עם ערן, היא
ציפתה לו בכיליון עיניים כשהיה חוזר הביתה בשבתות, הייתה באה
לבקר אותו בבסיס כשהיה סוגר שבת ותמיד הייתה מחבקת אותו חזק
חזק, מרגישה את הלב שלו פועם כנגד שלה.
בבוקר יום שבת, ניצן פוקחת את העיניים כשהיא שוכבת במיטתו של
ערן אחרי בילוי ליל שישי אצלו, והיא מגלה את פרצופו המחייך
מולה.
"את כל כך יפה", אמר לה ערן, "את כמו מלאכית. את הנסיכה שלי."
"כמה זמן אתה מסתכל עליי?" שאלה ניצן בחיוך.
"לזמן אין חשיבות כשאני איתך. אני כל כך אוהב אותך", אמר לה
ערן, בפעם הראשונה.
"לא! אל תגיד את זה!" צעקה ניצן.
"מה קרה? את לא מאמינה לי?"
"לא! זה לא זה. פשוט... אסור!"
"מה את רוצה שאני אעשה בשבילך להוכיח לך את זה? אני באמת אוהב
אותך!" ערן כמעט צעק.
"אני יודעת. אני מאמינה לך. אבל זה מסובך... ערן... אני לא
יכולה לאהוב אותך בחזרה."
"למה לא?" ערן היה על סף דמעות.
"אני... פשוט לא יכולה וזהו!"
ערן קם מהמיטה ויצא מהחדר. כמה שניות מאוחר יותר נשמעה טריקת
דלת. ניצן הסתובבה לכרית ובכתה. אחרי שעה היא אספה את הדברים
שלה והלכה לביתה.
היא ניסתה להתקשר לערן כל השבת, אבל הוא לא ענה. שבוע אחר כך
היא חיכתה לו בבית כשהוא חזר ביום חמישי מהצבא.
"אני לא רוצה לראות אותך!" צעק כשגילה אותה מחכה לו בסלון
ביתו.
"ערן... בבקשה, זה לא מה שאתה חושב", ניסתה ניצן.
"אני לא יודע מה אני חושב, אני לא יודע מה את חושבת, אני רק
יודע דבר אחד. אני לא רוצה שזה יהיה חד צדדי. אהבה כמו שיש לי
אלייך לא הייתה לי בחיים לאף אחת, ואם את לא יכולה להחזיר לי
אהבה, אין לנו בשביל מה להיות ביחד, לא משנה מהי הסיבה."
"ערן..." ניצן הזילה דמעות.
"עכשיו, תלכי מפה, בבקשה. שיהיו לך חיים יפים", ערן הסתובב
ממנה והלך לחדרו וטרק את הדלת.
הוא נשכב במיטה, עם המדים והנשק ובכה כמו שהוא לא בכה בחיים,
יודע שהוא איבד את ניצן היקרה לתמיד, אבל אולי זה לטובה, חשב.
איך אפשר להיות מאוהב במישהי שלא תחזיר אהבה?

ניצן יצאה בראש שפוף מביתו של רן, מדדה באיטיות לעבר האוטו
שלה, וכל הדרך הביתה היא בכתה.
היא הגיעה הביתה והסתגרה בחדר. עברו לה בראש מחשבות אובדניות.
בשביל מה לחיות ככה? שאני לא אוכל להתאהב באף אחד? היא שאלה את
דמותה המשתקפת בראי מבעד לדמעות.

חברות של ניצן באו אליה יום למחרת וניסו לנחם אותה.
"יהיו בנים אחרים", אמרו לה.
"לא יהיו בנים אחרים! אתן לא מבינות? אני לא יכולה להתאהב באף
אחד!"
"אני יודעת מה יעשה לך טוב!" אמרה אחת מהן, "בואי נצא היום
למסיבה, נשתכר, נרקוד, נשתחרר, נתחיל עם בנים, נעשה חיים."
"אין לי חשק למסיבות", אמרה ניצן וקברה את פניה בכרית.
"זה באמת רעיון טוב", אמרה חברה אחרת.
בסופו של דבר החברות הצליחו לשכנע את ניצן לצאת למסיבה, ואחת
מהן אפילו התנדבה להביא רכב, כדי שניצן תוכל להשתכר כהוגן.

כמה שעות מאוחר יותר, ניצן שיכורה והתחילו איתה בשעה האחרונה
כבר מספיק בנים שכל אחת אחרת הייתה מייחלת לעצמה לתקופה הרבה
יותר ארוכה.
ניצן בחרה לה אחד גבוה ושחום שנראה לה חמוד ונמרחה עליו. הוא
ניצל את שכרותה ותמימותה ולקח אותה איתו מחוץ למועדון.
ניצן איבדה בתוליה במושב האחורי ברכבו של הבחור הגבוה והשחום.
היא לא הרגישה כלום, למזלה. אבל יום למחרת, הבחור גילה כמה
טיפות דם על המושב.
ניצן הייתה מספיק שיכורה בשביל לתת לו את מספר הטלפון שלה
והבחור ששמח על מזלו הטוב, כי לא כל יום בחורה שנראית כמו ניצן
שוכבת איתו איך שהוא מכיר אותה, ניסה להתקשר אליה.
בפעם הראשונה, ניצן עדיין לא זיהתה את המספר, היא ענתה לו.
"הלו?"
"שלום, עם מי אני מדבר?" שאל הבחור, שמשום מה, לא הצליח להיזכר
בשמה.
"עם ניצן..."
"אהה... מה קורה? זה אבי, מהמסיבה, זוכרת?"
"היי אבי, מה נשמע?" קולה של ניצן היה מאוכזב, היא זכרה, אמנם
במעורפל, את מה שקרה בליל אמש, והתחרטה עד עמקי נשמתה.
"הכל בסדר מתוקה," ענה לה אבי, "נורא נהניתי אתמול. ואת?"
"כן... טוב, אבי, אני בדיוק בדרך החוצה. אז מה דעתך שתתקשר
אליי בעוד חצי שעה בערך?"
"בטח. ביי", ענה לה אבי וניתק.
הוא ניסה, כמובן, אחרי חצי שעה להתקשר לניצן, אך ניצן לא ענתה
לו. לא בפעם הראשונה וגם לא בחמישית שהוא צילצל.
אבי לא היה בחור טיפש. הוא גם לא היה בחור אובססיבי, הוא קלט
את הרמז, והניח לניצן לנפשה ולא התקשר עוד.

הייתי כל כך שיכורה... אמרה לעצמה ניצן. אני כזאת טיפשה
לפעמים, היא הגניבה חיוך למראה.

שבוע אחר כך, הייתה זאת ניצן שהציעה לחברות לצאת למועדון. יהיה
כיף, הבטיחה.
ניצן שוב שתתה לשוכרה ובחרה לה גבר מעדת המחזרים שכרכרו
סביבה.
הפעם זה היה בחור בלונדיני. היא רקדה איתו כמה רגעים ואז נישקה
אותו בלהט. הוא היה קצת מופתע אבל מיהר לנשק אותה בחזרה
ולהיצמד עוד אל ניצן. בסוף הערב ניצן והבחור הבלונדיני הספיקו
להכיר היטב אחד את השניה, לפחות במובן הפיזי, למרות שהפעם ניצן
לא שכבה איתו. היא נתנה לו את המספר שלה, הפעם מרצון, והוא
הבטיח שהוא יתקשר.
יומיים אחר כך, הפלאפון של ניצן צלצל והבחור הבלונדיני היה
מהצד השני של הקו. הוא הציע לה להיפגש והיא הסכימה, גם ככה לא
היה לה משהו אחר לעשות, כשכל החברות שלה בצבא.

הוא לקח אותה לפאב קטן ושקט, והזמין לה ולו בקבוק יין. ניצן
שתתה כוס ועוד כוס ועד מהרה השתחררה מכבלי הבושה ולא הפסיקה
לדבר. היא סיפרה לבחור הבלונדיני את כל מה שעבר עליה, על ערן,
ועל רועי, החבר הראשון, על אבי, משבוע שעבר, על הלב שלה, שאסור
לה להתאהב.
"זה יכול להיות יתרון, כשתלמדי לשלוט בזה", אמר הבחור
הבלונדיני.
"למה אתה מתכוון?" שאלה ניצן.
"בואי נגיד, שאת מכירה בחור במסיבה, או לא חשוב איפה. לא תמיד
צריכים לערב רגשות, לפעמים אפשר פשוט רק ליהנות. לפעמים זה
אפילו יותר קל. לא צריך להתגעגע, לא צריך לחכות לשיחות טלפון
שלא מגיעות, לא מקנאים, לא כלום. רק הנאה נטו. תמיד אתן הבנות,
חייבות איכשהו לקשר סקס לאהבה, ואצל הבנים זה כמעט תמיד לא
קשור. אז אולי תתחילי להתנהג כמו בן, את לא חייבת להתאהב בכל
מי שאת שוכבת איתו, פשוט תזרמי."
"אבל..." ניסתה ניצן.
"נכון, אני יודע מה את רוצה להגיד. שאין כמו לקיים יחסים עם
מישהו שאוהבים, שאין יותר כיף מלהתחבק עם מישהו שאוהבים מתחת
לפוך שיורד גשם בחוץ. אני יודע. אבל לכל דבר יש שני צדדים,
תלוי איך מסתכלים עליו, לא?"
"אתה צודק... אבל..."
"בסופו של דבר," המשיך הבחור, "אהבה רק מכאיבה. ואחת כמוך, את
תוכלי להשיג כל גבר שתרצי. את תוכלי להגשים את הפנטזיות הכי
גדולות שלך. תוכלי להשתמש בגברים בתור אמצעי, תוכלי להשיג כל
מה שתרצי, תוכלי להיות מלכת העולם."
ניצן הגניבה חיוך. הוא צודק. היא חשבה לעצמה. בשביל מה אני
צריכה אהבה?
את סוף הערב היא סיימה בביתו של הבחור הבלונדיני. את שמו היא
אפילו לא זכרה. לא היה אכפת לה.
הוא ניסה להתקשר אל ניצן, אבל היא העדיפה לא לענות לו.

ניצן התחילה לאהוב את הרעיון, היא התחילה לנצל את המראה המלבב
שלה להשיג כל מה שרצתה. היא התחילה להיות גועלית לגברים,
וגילתה שהם אוהבים את זה. היא שיחקה בגברים, החליפה אותם,
התקשרה או ענתה להם רק כשהתחשק לה, שכבה רק עם המובחרים שבהם,
או אלה שיכלה לנצל.
אהבה לכמה רגעים.
עד מהרה ניצן גילתה שהיא לא צריכה לשלם על כלום, לא צריכה
לנסוע במכונית שלה יותר, לא צריכה ללמוד, לא צריכה לעבוד,
כלום. היא יפה, היא לא יכולה להתאהב, היא יכולה לכבוש את
העולם.

השנים חלפו, ניצן נהייתה רק יותר ויותר יפה, יותר ויותר חזקה.
היא הכירה בחור מבוגר ועשיר, כמעט בן 70, שדאג לה ולכל צרכיה.
לצרכים שהוא לא דאג להם, כמו צרכים מיניים לדוגמא, היא דאגה
בעצמה. המשיכה לבלות, להכיר בחורים בפאבים ובמסיבות והקפידה לא
להתאהב באף אחד, והכל על חשבונו של הפטרון העשיר שלה. עד מהרה
היא עברה לגור בוילה הגדולה שלו בהרצליה פיתוח, משתזפת בבריכת
השחייה הגדולה שבחצר או יוצאת לשופינג עם כרטיס האשראי שלו.
בתמורה, היא הייתה צריכה להופיע איתו מדי פעם באירועים
ובפתיחות של כל מיני גלריות, אבל לא היה אכפת לה, זאת הייתה
הזדמנות בשבילה לצאת לשופינג.

ניצן המשיכה ללכת לבדיקות כל חודש. למרות הכל.
פעם אחת, הרופא שטיפל בניצן עוד מאז שהייתה קטנה, ושכעת התמנה
למנהל בית החולים וכבר לא קיבל חולים באופן סדיר, אך לניצן
תמיד היה לו זמן, הזמין אותה למשרדו המפואר.
"חדשות טובות!" הוא מיהר לבשר לה, "יש התקדמות ממשית בחקר
המחלה שלך. לאישה יפנית בערך בת גילך יש את אותה המחלה.
הרופאים ביפן פיתחו גלולה מיוחדת שעוזרת לה לווסת את הכימיקל
ההוא שמפריע לקצב פעילות הלב, יש שמועות שזה מצליח באופן יוצא
דופן, היא כבר חיה עם בחיר ליבה כמעט שנה ביחד והם מאוהבים עד
הגג."
"אתה רציני?!" ניצן התרגשה, "אז בוא נתחיל בטיפול!"
"זה לא כזה פשוט, ראשית, התרופה לא מאושרת בארץ. כלומר היא
נחשבת כסם לא חוקי. שנית, אנחנו עדיין לא יודעים את כל ההשפעות
שלה, ושלישית כמו שאמרתי ואת בטח כבר יודעת, מדובר במחלה מאד
נדירה והגלולה תהיה מאד יקרה."
"אם זה עניין של כסף אז זאת לא בעיה", אמרה ניצן.
"אז אני מתקשר ליפן", חייך הרופא.

ניצן התחילה ליטול את הגלולה היקרה באופן קבוע והמשיכה לחיות
את חייה.
אחרי חודש היא עזבה את הבחור המבוגר כשהכירה מישהו אחר, איש
עסקים צעיר וגרוש, בן 32, גבוה, נאה, עם אוטו עם גג פתוח.
ניצן חשבה שזהו זה, היא הכירה את אהבת חייה. הם עברו לגור ביחד
אחרי שלושה חודשים, היא אפילו הציגה אותו להוריה המאושרים שסוף
סוף זכו לקצת נחת מבתם הסוררת.  
ניצן הרגישה כל כך טוב איתו, היא נהנתה ללכת לישון מחובקת
בזרועותיו, היא נהנתה כשהוא הביא לה ארוחות בוקר למיטה וכתב לה
פתקים קטנים על המקרר עם לבבות עקומים שהוא צייר.
היא נהנתה כשהם היו סועדים לאור השקיעה במסעדות רומנטיות
וקטנות על יד הים. היא נהנתה ללכת איתו יד ביד ברחוב.
אך ניצן לא הייתה מאושרת באמת. משהו היה חסר לה.
היא לא הצליחה להתאהב.
אולי זה רק עניין של זמן, חשבה לעצמה כששכבה במיטה, ראשה מונח
על חזהו של הבחור שלה, שהיה שקוע בשינה עמוקה. היא לא הצליחה
להירדם.
אולי אני צריכה לקחת עוד מהתרופה, מינון גבוה יותר, החליטה.
בבוקר שלמחרת היא בלעה כבר שתי גלולות, ובמחשבה שנייה בלעה עוד
אחת. הייתה לה קצת סחרחורת והיא חזרה למיטה וישנה עד הצהרים.
כשהיא התעוררה היא כבר הרגישה טוב יותר. זה בטוח יעזור, היא
אמרה לעצמה.
בלילה, אחרי ששכבו, לחש לה הבחור שלה באוזן, "אני אוהב אותך,
ניצן שלי."
"באמת?" שאלה ניצן.
"באמת," ענה לה, "אני יודע. את לא חייבת להגיד לי בחזרה."
"אבל..." ניסתה ניצן, "גם אני..." ולא הצליחה לסיים את
המילים.
"אני..." ניסתה שוב, "אני תכף חוזרת." אמרה וקפצה מהמיטה.
היא רצה לשירותים, משאירה את הבחור שלה על המיטה, המום
ומבולבל.
ניצן סגרה את הדלת מאחוריה ופתחה את ארון התרופות, מגששת בידה
אחר הגלולות יקרות הערך שלה.
היא הסתכלה בראי ואמרה לעצמה, הפעם זה יקרה.
היא בלעה שתי גלולות, שטפה פנים וחזרה למיטה.
"מה קרה?" דאג.
"רק רציתי להגיד לך..." ניצן אמרה.
"כן?" שאל אותה.
"רציתי להגיד לך... שאני אוהבת אותך", הספיקה לומר, לפני שלבה
הפסיק לפעום לנצח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבי! אבי!
אל תיגע בזה! זה
מלוכלך!




כמעט בלונדינית
ברגע של שיגעון
גדלות


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/3/05 18:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר סקטור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה