ימים חולפים להם בשקט. כל יום לפתע בוקע מתוך מחבואו
הדיסקרטי.
כן, לכל אחד מימות השבוע ישנו מסתור.
אני חוששת מהימים של פעם, הימים שאת מחבואיהם לא הכרתי ולא
זיהיתי.
נכנעתי לאותם ימים שסחפו אותי אל תוך זוועה שהובילה לסבל עמוק
של הנשמה. הנשמה שלי.
מאז טיפחתי את אותה נשמה, ריפאתי אותה בעזרת המון תמרוקים, קצת
יקרים.
נאלצתי לנקוט בצעדים רבים בכדי להשיגם. הצלחתי.
הנה עומדת אני שוב, בשנית, מול אותם ימים ומקווה אני שלא באו
מהמחבוא של הימים של פעם.
מקווה אני שיביאו עימם שקט ושלווה, תחושות להן אני זקוקה יותר
מכל כרגע.
אני מפחדת לאהוב באופן הדומה לקודם, אני מפחדת לסבול באופן
הדומה לקודם.
מפחדת להתייצב  מתוך חובה, מול הימים הקשים, בהם אאלץ לעשות
דבר מה כדי לשרוד.
אל נא, אלוהים, תחזיר אליי את אותן השעות, הדקות והשניות,
שמאור גבוה נראו לי תמימות ויפות, כה צעירות.
אך ברגע שהייתי כאחת מהן חשתי, חשתי בכאב, ובאותם ייסורים שלא
הניחו לי למשך לילות שלמים.
נדמה היה לי כי היו ארוכים מתמיד.
בבקשה ממך, זוהי בקשתי האחרונה למען יהיה לי טוב.
שואפת לטוב.