והמבט הושפל כי העיניים לא רצו להימצא דומעות לידך,
הגוף קפא מקור, הבליג על עוד דקירה.
האם הבחנת? נעשיתי לבנה.
הקדשתי כל רגע למניעת הבכי הזה, שהשתוקק לפרוץ החוצה.
הדחקתי אותו.
החיבוק החם היה לי למפלט בשעה שהמלנכוליה באה לביקור בביתי.
ביקשה את ידיי, דרשה את נשמתי.
השפתיים הנושקות היו לי למקור אופטימיות שכרגע הנני סקפטית
לגבייה.
הימים ביקשו להתארך, איפשרתי להם זאת.
הלילות בהם קינאו, איפשרתי גם להם להתמשך.
בינתיים צברתי לעצמי שעות נוספות של גילוי נפש - רציתי כל כך
לפרוק לחצים שטמונים היו בי אך לא מצאתי נשמה שתעטוף אותי.
כי קר לי.
לא אהבתי שקינאת לי, היית לי כתחילתו של זעם הצפוי להעצים
גודלו ביום מן הימים. ניסיתי להבין, לא שיכולתי להתעלם מערמת
התוהו שנאספה אל מול עיניי,
ובתוך ערימה כזאת תנסה אתה למצוא מישהו שיבין.
מישהו שירכיב את הפאזל הזה, המחולק לחתיכות כל כך רבות.
קטנות.
אני חוזרת בי, בעוד שלא חזרתי בי בעבר.
אל נא תדחיק גם אותי.