ניסיתי להסתכל לה לתוך שתי העיניים יחד, אבל לא הצלחתי. חקרתי
כל עין שלה בנפרד, קופץ מעין לעין. ים לבן ובתוכו אי ירוק
מרהיב כשבאמצע עיגול שחור, בוהק ובמרכזו - אני. זה מה שראיתי
כשהסתכלתי בעיניים שלה - אותי. אומרים שהעיניים הן החלון של
הנשמה, אז איך אני נמצא שם? הצלחתי להבין את ה"אנחנו צריכים
לדבר" רק מהעיניים שלה. על מה? הרי הכל כל כך נפלא כמו בחלום.
כיף לנו יחד, רוב הזמן אנחנו זה עם זו, אז מה הבעיה?
ניסיתי לחשוב מה קרה, מה שונה, מה לא כמו פעם? אבל הכל היה
זהה, בדיוק אותו הדבר. היו לנו חילוקי דעות קטנים, אבל שום דבר
רציני, בדרך כלל זה נגמר בשקט.
אז עכשיו אני בתוך הנשמה שלה? אם כן אז למה ועל מה אנחנו
צריכים לדבר? באמת שטוב לנו ביחד, אנחנו אוהבים את אותם
הדברים, חושבים באותה צורה, רואים את העולם באותה דרך. יש רק
דבר אחד שאני יודע שלא בסדר, הסקס.
אבל לי זה לא מפריע ששנתיים ביחד ולא שכבנו. אפילו בקושי
התנשקנו. אבל זה לא הזיז לי. אני אוהב אותה ויודע שהיא אוהבת
אותי וזה מה שחשוב. חוץ מזה הכל שטויות. אבל אם אנחנו לא יחד
אז מה שווה כל האהבה הזאת?
ניסיתי להיזכר אם עשיתי משהו לא בסדר, אם פגעתי בה איכשהו. פעם
היינו הולכים לטייל המון, כמעט כל יום, וכל פעם היינו הולכים
למקום אחר. בדרך כלל היינו הולכים לאן שהיא בחרה, אבל כשהיינו
משחקים אז שיחקנו את מה שאני בוחר. מין הסכמה שכזו, בינינו. לי
אף פעם לא הפריע ללכת לאן שהיא רצתה והיא תמיד רצתה לשחק
איתי.
ושלא תחשבו שאני ילד בן שמונה וחצי, אני בן עשרים וחמש - אבל
מאוהב כמו ילד קטן שרוצה שוקולד. אף פעם לא רבנו. במקרה הכי
גרוע החלפנו בינינו אותם מבטים מוזרים של אכזבה, וגם הם עברו
מהר מאוד. באמת שאני אוהב אותה, אבל אני צריך לדעת איפה אנחנו
עומדים. אני לא יכול להמשיך בחוסר הוודאות הזה. זה הורג אותי
ואני לא מתכוון למות עכשיו.
אז מה יהיה? לדבר איתה? אי אפשר. לא להיות איתה? אי אפשר, אני
לא מסוגל לעמוד בכך. ואני גם לא חושב שאני אוכל לחיות בלעדיה.
אני חייב להתפשר ואני אפילו לא יודע על מה. אולי היא פשוט
חולה, גם זה יכול להיות. מחר אני אקח אותה לוטרינר, נראה מה
הוא יגיד.