ברחת לי לאוגנדה.
ואני יושב ושואל, "אם רצית לברוח למה דווקא לאוגנדה?".
באוגנדה מסריח, וכולם עניים, "למה דווקא אוגנדה?".
אבל אני רק מנסה לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב.

אני מתאר אותך יושבת בכובע קש ומעשנת סיגריה מקומית זולה, לא
נובלס אבל תחליף.
העיניים שלך בוחנות מסביב את האנשים שעוברים ושבים. את מביטה
אל השלט המגוחך שמפרסם קונדומים ומצחקקת לך, "רק ישראלים
יבינו" תגידי לעצמך.
התושבים המקומיים יעצרו ויסתכלו אליך במבט מוזר וילחשו בשפה
שלא מובנת לך משפט, שלך ברור שהם אומרים "היא משוגעת".
את תלבשי את הג'ינס המתרחב שלך, והגופייה שלקחת לאביך מהמגירה,
ותזמזמי לך איזה שיר אהוב של מאיר אריאל, ואולי אפילו יהודית
רביץ אם תרגישי געגוע.
את תחייכי, ואז תפסיקי ישר כשתיזכרי למה ברחת.
ידעת שלאוגנדה אף אחד לא יבוא לחפש אותך, אבל פתאום את מוצאת
את עצמך ממלמלת תפילה חרישית לעצמך שיבואו.
שאפילו אני אבוא, לא משנה כמה רע עשיתי לך, שמישהו יבוא.

את תניחי את הרגליים שלך על השולחן ותשפכי את הקפה בטעות.
אצלנו היו מחייכים או צועקים "מזל טוב", אבל שם זה רק מחזק את
הטענה שאת משוגעת.
אני מחייך ומתגעגע, ואני יודע שתחזרי.

אולי את באמת משוגעת.