מאז שנתאלמנה, אין מימי יודעת מנוחה, היא אבודה, אינה יודעת
מימינה ומשמאלה. לפני שבעלה נרצח הייתה תלוי בו לחלוטין. היה
נותן לה כסף והוראות מה לקנות ומה לשלם ולאן לגשת ומה לומר,
והיא הייתה עושה כדברו בנאמנות עיוורת, מעולם לא טרדה את ראשה
הנאה במציאת פתרון לבעיות, תמיד הייתה פונה לדוד והוא היה מסדר
הכל. והנה עתה, אין מי שיגיד ומי שיעשה, ואיך ולמה ולמי פונים
ומאין כסף...? בצר לה פנתה אל אסתר שכנתה וזו הייתה עוזרת לה
בסידורים, החל מסידורי הלוויה והביטוח הלאומי, ועד עזרה בקניות
בסופרמרקט השכונתי. לסימי לא פנתה מאז החתונה של רשל, לא בגלל
שלא רצתה, אלא בגלל שהרגישה שאין זה נכון לעשות. לא יכול
להיות, חשבה, שהיא תקבל עזרה ממי שגרמה למותו של בעלה, זה נראה
לה לא תקין. לכן לא פנתה, וגם סימי עצמה חשבה בדיוק כך ולכן לא
הציעה את עזרתה, וכך נתרחקו השתיים זו מזו והשתיקה הרועמת
ביניהן הייתה קורעת את השקט שהיה נופל בכל פעם שנפגשו באקראי
או שלא.
המתח בין מימי לסימי העכיר את האווירה בבלוק, כבר לא היה על מה
לדבר וכל אחד היה עסוק בענייניו כאילו הוא לבדו גר שם, שלא
לדבר על כך שחגיגת הפיצוח השבועית נפסקה מאז הרצח. דבר זה היה
הכי חסר לאסתר ולרחל, שהרי היה המפגש הזה לא רק חגיגת פיצוח
גרעינים, אלא מפגש חברתי ממדרגה ראשונה, מפגש שנתן טעם לחייהן
בבלוק המוזנח הזה. דומה שהפגישות הללו ייפו את הבלוק, השכונה
ואת חייהן הקשים.
יום אחד נדברו רחל ואסתר לחדש את מפגשי הפיצוח בשבת ולהשלים
בין סימי למימי, הן פנו לסימי ודיברו איתה בעניין, סימי רק
חייכה חיוך גדול ואמרה שהיא תכין גרעינים השבת. מימי התנגדה
בהתחלה, אמרה שאינה מרגישה נעים להיות עם סימי באותו מקום, אבל
הן דיברו על לבה והיא נתרצתה. וכך המתינו כולן בהתרגשות שיעבור
השבוע.
בשבת ירדה סימי לרחבה ובידה שקית חומה גדולה מלאה גרעיני
חמניות גדולים ונאים, מכוסים דוק לבן של מלח.
הקפדה יתרה הקפידה סימי בקלותה את הגרעינים הללו, שבת מיוחדת
הייתה זו, ראשונה למפגש פיצוח מאז רצח מוריס את דוד בחתונה של
רשל ושמואל לפני כמעט שנה. עומדת הייתה במטבחה ומרטיבה את
הגרעינים במי מלח ובודקת שאין ביניהם גרעינים מקולקלים, ממוללת
אותם באצבעותיה ומחשבות רבות עוברות בראשה. איך הכירה את דוד
ולמה נפרדו, ואיך הכירה את מוריס ואנסה אותו לשאתה לאישה.
"אני אוהבת את מוריס? האם אהבתי אותו בכלל...?"
כמעט שאלה את השאלה בקול, ותשובה אין לה, אולי כי לא היה לה
נוח עם התשובה ואולי באמת לא הייתה תשובה. אחר כך עלו מראות
החתונה ותמונות מעורפלות מהיותה שיכורה ופניה של חנה שנשארה
להשגיח עליה אחרי שמוריס נעצר היו הדבר הראשון שראתה כשהתאוששה
משיכרונה, ושני ילדיה הקטנים שעמדו לצד מיטתה ועל פניהם שאלה.
לבה נכמר בקרבה והדמעות שטפו את עיניה וזלגו אל ערימת הגרעינים
שבמגש הגדול. אחר כך הכניסה את המגש לתנור החם וישבה לידו עד
שהגרעינים היו קלויים היטב אך לא שרופים, ומידת מליחותם בדיוק
כפי שכיוונה. והנה עכשיו היא בדרך למטה. בידה האחת שקית
הגרעינים החומה ובאחרת הכסא המתקפל. רק את הקומבינזון הוורוד
לא לבשה, במקומו לבשה ג'ינס וחולצת טריקו רחבה שלא חסמה את
תנועת שדיה ברדתה במדרגות.
רחל כבר הייתה בחוץ, מוכנה עם הסניה וסט התה היפה שלה, כשהברד
(קומקום תה) מלא בתה עם נענע ריחני.
"שבת שלום סימי, בוקר טוב", רחל מברכת את סימי במאור פנים.
עוד לפני שסימי מגיבה נפתחת הדלת ממול ואסתר יוצאת.
"שבת שלום סימי, שבת שלום רחל, בוקר טוב."
סימי מביטה בהן ארוכות, ניכר בה שהיא מתרגשת ומתקשה לענות,
לבסוף אומרת כמעט בלחש:
"בוקר טוב רחל, בוקר טוב אסתר, שבת שלום."
שלושתן מתיישבות ורחל מוזגת תה לכוסות הזכוכית עם פס הזהב
בקצה. היא עושה זאת לאט וברוב טקס וכולן מבינות שהיא מחכה
למימי. רחל מניחה את קצה הזרבובית של הברד על אחת הכוסות
ומתחילה למזוג, תוך כדי היא מרימה את הברד והתה הבהיר נמזג
מגבוה ויוצר בועות בכוס התה, ולפני שזו מתמלאת עד שפתה היא
מורידה שוב את ידה עד שקצה הזרבובית שוב נוגע בכוס ואז הכוס
מלאה וזרם התה נפסק, אף טיפה לא נשפכת. רחל לוקחת את הכוס
בידה, בוחנת את צבעו ושופכת אותו שוב לברד, כך היא עושה שלוש
פעמים, עד שצבע התה מוצא חן בעיניה, והיא מוזגת גם לשאר
הכוסות. כשהיא מסיימת מופיעה מימי. דומה שהשקט מעמיק ומתעבה.
מימי משפילה את עיניה וממלמלת:
"בוקר טוב לכולם."
"שבת שלום", אומרת אסתר.
"שבת שלום", אומרת רחל.
סימי קמה ממקומה ונעמדת מול מימי:
"שבת שלום, מימי", היא אומרת בשקט.
מימי אינה עונה, משפילה את מבטה עוד יותר ופוכרת אצבעותיה.
סימי מניחה כף יד מתחת לסנטרה ובעדינות מרימה את ראשה עד שמבטה
פוגש בעיניה של מימי. זו האחרונה כבר לא יכולה יותר, היא מחבקת
את סימי חזק ובוכה על כתפה. סימי מלטפת את ראשה עד שזו נרגעת
וחיוך עולה מבעד לדמעותיה.
רחל ואסתר מאושרות עד אין קץ, סופקות כפיים בהנאה ואסתר
אומרת:
"יאללה יאללה, מספיק לבכות, התה מוכן, אלה."
ורחל מחזירה את התה לברד ומוזגת שוב ומגישה לכולם תה בהיר
וריחני בכוס מזכוכית דקה עם פס זהב בקצה, נתונה במחזיק עשוי
כסף עם פיתוחים שהביאה ממרוקו לפני שנים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.