הוא פנה אלי בהצעה שהרגשתי שכדאי לי לחתום עליה. זה היה מן
הסכם מוזר כזה שנהיה שותפים מעכשיו בכל מה שקורה בחיים שלי.
בהתחלה כולם אמרו לי שאני סתם אדיוט, שאני מוכר את החופש שלי,
שאני לא אוכל לעשות שום דבר בעצמי ואני לא ארגיש חופשי יותר
בחיים.
האמת היא שזו באמת היתה החלטה לא פשוטה אבל לי מהתחלה היה נראה
שאני הולך על זה. כולם התפלאו איך דווקא אני, שלא סובל מסגרות
ולא מסוגל להתקיים רגע אחד כשקובעים לי מה לעשות, דוקא אני
אחתום על חוזה שותפות כזה. 'זה ישפיע על כל צעד בחיים שלך' הם
טרחו להזכיר לי. 'תגיד שלום לחופש שלך, לא מתאים לך כל העסק
הזה, תזהר מזה', לא הפסיקו להציק לי. אבל אני הייתי די בטוח
במה שאני הולך לעשות.
פירוט החוזה היה די פשוט, הוא יהיה שותף לכל מעשה שאני אעשה,
לכל היחסים שלי עם המשפחה או עם חברים, אפילו ליחסים
האינטימיים ביותר שלי הוא יהיה שותף. הוא יהיה שותף למחשבות
שלי, ליצירתיות שלי, ליוזמות שלי. הוא יקח חלק בכל החלטה שלי,
בכל שינוי בחיים שלי, בכל פסיעה ובכל נשימה שלי. אני לעומת זאת
צריך להתנהג רגיל כל הזמן, כאילו כלום. הוא גם כתב בחוזה שהוא
יעשה את עצמו כאילו הוא כלל לא קיים וינסה להעלם ככל שרק ניתן
לו כדי שלא יחשדו שמישהו עוזר לי בכל דבר שאני עושה בחיים, כי
אנשים עלולים לחשוד ואז יהיה לא טוב לשנינו.
סך הכל ההסכם היה נראה לי די מתאים, על פי החוזה אני נשאר
חופשי בכל החלטה שתהיה לי בחיים, אני צריך רק לזכור שהוא שותף
לכל החלטה למרות שבהרגשה אני ארגיש כאילו אני זה שקובע, וזה
הרי העיקר בשבילי. והוא ממילא כאילו לא נמצא למרות בלמעשה
בלעדיו אני ממש כלום, אפס, גורנישט, עלה נידף, חלום פורח,
אפילו לא אויר, כלום כלום כלום.
חוץ מזה איך אפשר לסרב לכזה שותף, תמצאו לי שותף יותר טוב
מאלוהים, אפילו אשתי לא יכולה לעשות מה שהוא עושה בשבילי...