אני הולך ברחוב, כולי לבוש שחור, שכבות על שכבות. לילה שחור
מחבק אותי. יש עת להיפתח ועת להתכנס בתוך עצמי. שחור ריק ואדיש
ואני הולך בבטחון. אם ידקרו אותי אני לא אדמם, אם יעליבו אותי
אני לא אעלב, אם ירביצו לי אני לא אפגע, רגע דממה והצעה
למנגינת רוק כבד סגנון קשמיר. לילה שחור מחבק אותי, רוח קרה
מלטפת את פני ומכה בפניהם של אחרים. הלילה דואג לי. בקרוב אני
אסכים לקבל אותו עליי. הרוח הקרה מגרה את הדם החם שזורם לי
בפנים. עם כל היכנעות ללילה מחשבה מהירה חוצה בראש, כמו דמיון
על אדי דלק. פרץ קטן של רוח קרר את הדם בפנים והמוזיקה מתחזקת.
המחשבות מתחילות לנוע מהר יותר והרוח מאשרת בעשותה כמוני. אני
יכול להוריד את כובע המעיל מהראש, לתת לרוח לקחת אותי מכאן.
אני יכול לרוץ, לקפוץ, כי הלילה שלי ואני שלו. כמו ערפד שמטייל
אחרי הטרף ברחובות פריז, כך אני פוסע בבטחון אל כל האורחים
שבאו לבקר את הלילה שלי. חיוך זדוני וממלא אושר פנימי מתווצר
לו על פני בשקט. אני רוצה לגחך קצת ולצחוק. הלילה שלי ואני שלו
ואף אחד לא יודע. כל לילה אני יוצא לחפש את הטרף. את אותה אחת
ששייכת ללילה שמעולם לא זכיתי להכיר. הולכת בשחור, בבטחון,
אדישה, לרקע מוזיקת רוק כבד סגנון קשמיר, לילה שחור מחבק אותה,
חיוך זדוני וממלא אושר מתווצר על פניה, הלילה שלה והיא שלי.