עת היותי פוסע
לצד מסילות הרכבת
המבורזלות של תל-אביב,
רגליי משתהות, שמות עצמן
בפליאה וקסם בתחנת הרכבת בסמוך לתיאטרון הלאומי:

כלבים עירוניים
מושכים אפם
עבר שובל
חבריהם,

ילדים תועים
עוטים גבם
תרמילי
חינוך
לא להם,

קופסאות תנועה
מפח מייצרות עשן
צפוף, מוציאות מתוכן
צלילי מלחמה ותרועות של זמן,

ספסלים מלבישים
עצמם בתום,רכות ואהבה,
אוגדים יחדיו בקסם וחן-דמויות הווה, עתיד ועבר.

בתחנת הרכבת בסמוך לתיאטרון הלאומי:
החמה מטה פניה, מפלסת דרכה
בין ירוק, שמה ראשה על כר,
צובעת מציאות אורבנית
מתחדשת בגוונים
של אדום-
אדמה.