אהובתי,
אני כל כך מתגעגעת. נפשי יוצאת אלייך בימים האחרונים ואין לי
שקט.
מדמיינת את פנייך הלבנים, תלתליך הזהובים מתנפנפים ברוח ובלבי
אין נחמה מהידיעה שעוד רבים הימים טרם אפגוש אותך.
וכמה כמהה אני להעביר את ידי במורד כתפייך, לאחוז בידך וללכת
לטיול קצר בין הבתים השקטים בשעות בין ערביים, לשמוע חתלתולים
מייללים, קוראים לאמם לשוב הביתה משוטטות יומיומית בין פחי
האשפה.
שוב להאזין לצרצרים עצלים ששרים ורוקדים כאילו החורף לא יגיע
לעולם, לראות את כדור הסל הישן זרוק בצידי המגרש, ואת אחרון
הילדים שנשאר בודד, קושר עוד קשר אחרון בנעל.
שפתותייך המתוקות מזמזמות שיר לא מוכר ועינייך ערות, בודקות את
העולם שמחשיך לו אט אט.
ואנחנו יד ביד בשביל המוכר, לעתים מתחבקות, לעתים מתרחקות אך
ידינו נשארות קשורות זו בזו בקשר תמיד.
חלמתי אודותייך בליל האתמול, צוחקת, מאושרת, מתגלגלת על השטיח
עם הכלבה שרודפת אחרי זנבה בסיבובים מסוחררים, וכשחדלה מאבדת
את שיווי משקלה ונופלת אפיים ארצה, הישר לזרועותייך הקטנות.
אני צופה בכן מהצד, תמהה ומאושרת שבורכת בכישרון המדהים של
גנבת טיפות אושר מכל מעשה שטות.
יקירתי, את הרי מכירה אותי... ויודעת היטב שאין אני יכולה גם
בלי קצת דאגה.
החשה את בטוב? התבואי לבקרני כשתוכלי?
האם גם את חיה איתי כפי שאני נשאתיך עמי? חרדה אני שאי שם,
מפאת המרחק המפריד בינינו, תמצאי טיפות אושר בזיכרונות של
אנשים אחרים.
מתמלא בי התסכול כשאני מנסה לשתף אחרים בגעגועי אלייך, הם לא
מבינים ואני נתקלת במבטים משתאים... אני יודעת, יפתי, עוד לא
נפגשנו מעולם ואת כל כך מוכרת לי, בשר מבשרי, ודמך זורם בדמי.
חכי לי אהובה ואבוא לקחתך ברגע שאוכל. זכרי שאת חיה בי כל
שנייה, בכל מראה, ובכל צליל. כל מילה שיוצאת מפי נקשרת בשפתייך
כמו בחוט דק המקשר אנשים אוהבים - רחוקים. כשתתעייפי אעצום את
עיני, כשתשמחי לבי יעלוץ, וכשתכאבי אשכח את כאביי. אל תתמהמהי,
יפתי, ובואי במהרה.

שלך תמיד,
אמא