הקשבתי, בחוץ היה שקט, אין גשם.
מהר חשבתי לעצמי, מהר לצאת החוצה ולהספיק לתחנת האוטובוס לפני
שיתפוס אותי המבול הבא.
מתכסה טוב טוב, שכבה אחר שכבה ובסוף המעיל. עטופה מכף רגל ועד
ראש יוצאת למלחמה.
קררר... ללכת מהר, הנה עוד קצת, האף קפוא, האוזניים איבדו
תחושה, כל אחד נראה חשוד, וכולם מבוהלים מנסים לתפוס עוד כמה
צעדים לפני המערכה הבאה.
עוד קצת והנה אני מניחה כף רגל ממהרת מתחת לגגון מט ליפול של
הקיוסק בפינה ו-"בום". גם "בום" של רעם וגם "בום" של התנגשות
חזיתית מפתיעה, נתקענו אחד בשנייה.
מרימה את הראש במבוכה לראות בבטן של מי נגחתי בעוצמה ובאותה
העת גם מצטמצמת מאוד בכדי לא להירטב מהמבול הפתאומי שיורד.
מממ.. חושבת לעצמי סיכום מהיר: לא כל כך יפה, נבוך, מצטמצם גם
הוא  ומחייך.
"סליחה" אני אומרת. "לא נורא" עונה, "העיקר שניצלנו".
"כן", מחייכת ומרגישה את ההרגשה הנעימה שמחלחלת בי כשחוזה
שמשהו טוב הולך לקרות.
אין לאן לצאת, הגשם הפך לברד רועש ואני מסתכלת בתדהמת מה החוצה
- אל מחוץ לגגון שלנו.
יש שם מלחמה. העצים נרעשים, הרוח מעיפה כל מה שרק אפשר וסוף
העולם בשיאו.
מעיפה אליו עוד מבט מחוייך, מסתכל עליי כמו בת משפחה ואומר
"מזל שאצלנו חם ונעים לעשות לך תה? קפה?"
ואני צוחקת בהנאה "שוקו... תודה".
ובינתיים, כמו שהגיעה כך חלפה הסערה ונחלש הגשם. הטיפות נעשות
קטנות ודקות. זהו, אני חושבת בצער, כבר אין תירוץ להישאר לעמוד
כאן. גם הוא עומד עוד שנייה, מתלבט מה לומר, ואיך לא לפספס את
הרגע, אבל הזמן לרעתנו ואנחנו יוצאים בצעדים מהוססים לשלוליות
שבחוץ.
הולכים לאותו הכיוון ביחד, כאילו צועדים לאותו היעד ופתאום,
פתאום הוא נעצר, מסתכל עליי - נעצרת גם.
"אני צריך לשם" אומר ומצביע ימינה "ואני... אני שמאלה" אומרת
בפנים של כלבלב רטוב עזוב ומסכן, "אז... ביי" הוא לוחש באכזבה,
"ביי" אומרת וחושבת לעצמי, אם רק היה שואל כמה סוכר... הייתי
נשארת איתו לנצח.