"מה מה קרה? מתתי."
"ו...?"
"מה ו... , חזרתי. מתתי וחזרתי מה לא ברור פה? אתה גם כן לא
מאמין לי אה, אף אחד לא מאמין לי, אתה באמת חושב שהייתי משאירה
את הכלב לבד שלושה ימים אם לא הייתי מתה, מה אתם חושבים לעצמכם
כולם, שככה אני אעלם לשלושה ימים, שאין לי טיפה אחריות בחיים,
שאני פשוט יכולה לקום וללכת."
"איך מתת?"
"נו... הייתה תאונה לפני שלושה ימים בצומת כורדאני, אתה לא
קורא עיתונים?"
"ומתת בתאונה?"
"כן, אבל לא זיהו אותי, אז נתנו לי לחזור. תגיד מה כל השאלות
האלו, מתתי אתה קולט מתתי וחזרתי, הייתה תאונה, זיהו את הגופה
שלי בתור מישהי אחרת, איזה קרן אחת מהגליל ואמרו המנייקים האלו
שאני בת 28, שלוש שנים הוסיפו לי הם עם כל הבדיקות הפתולוגיות
שלהם, אפילו למות אי אפשר בשקט בארץ הזו.
אז כשהגעתי למעלה אמרו לי שאני יכולה לחזור כי אף אחד לא יודע
שאני מתה, חתמתי להם על הטפסים וחזרתי, זה הכל."
"וככה מתים וחוזרים? אף אחד לא חזר חוץ ממך."
"ערמות חוזרים, אין לך בכלל מושג, חצי יום בזבזתי על הטורים רק
בשביל להתקבל כאילו ואז אמרו לי שאני יכולה לחזור, כולי
בעצבים, איזה שלוש שעות החזיקו אותי שם עד שאמרו לי מה קורה
איתי ומליין אנשים ולא ממיינים אותנו שם, כולם ביחד כמו מגדל
בבל, מכל העולם היו שם כאלו אפילו שמתו לפני כמה ימים ועדיין
מחכים, פגשתי שם איזו יפנית אחת שהתלהבתי לדבר איתה בקצת יפנית
שאני זוכרת והיא אמרה לי בחצי אנגלית עילגת שהיא מחכה כבר איזה
שלושה ימים כי לא יודעים לאן לשלוח אותה רק בגלל שהיא ניסתה
להתאבד ולא הצליחה אבל אבא שלה עשה תאונה עם האוטו בדרך לבית
חולים ואז היא מתה, כך שלא יודעים אם להכניס אותה לאלו שמתו
בתאונת דרכים או לאלו שהתאבדו היא טוענת שהיו מצליחים להציל
אותה בבית חולים מהניסיון להתאבד והם טוענים שהיא משקרת בגלל
שהיא רוצה להיות עם אבא שלה שגם מת בתאונת הדרכים הזו בקיצור
סמטוחה שלמה. בכל אופן חיכיתי בתור כמו ילדה טובה, אמרו לי
שהפקידות מדברות את כל השפות ושלא תהייה בעיה, אלק יודעות את
כל השפות, עד שמצאתי מישהי שמבינה עברית הנשמה יצאה לי, אפשר
למות שם למעלה.
"ומי זו הקרן הזו?"
"לא יודעת, צריך למצוא אותה, להגיד לה שמחכים לה שם למעלה אחרת
כשהיא תגיע יעשו לה סיפור מהתחת להתקבל כי היא כבר כאילו מתה,
היא תתקע שם איזה שבוע רק בשביל להיכנס פנימה אני אומרת לך,
חייבים להכין אותה לזה."
"ואם נכין אותה, אז..."
"אז היא יכולה ללכת לשנות שם בתעודת זהות, או היא יכולה לא
לעשות כלום אבל לפחות היא תהייה מוכנה ותדע שגם שם החיים זה לא
פיקניק במיוחד לאנשים שכבר כאילו מתו ובעצם לא."
ככה שעה ניסיתי לשכנע אותו שבעצם נעלמתי כי מתתי וזו בכלל לא
אשמתי שהכלב נשאר שלושה ימים לבד בבית ואכל לו חצי מהרהוט, כל
מה שהוא יכל לאכול הוא אכל ושתה ישר מהאסלה, מסכן, באמת שלא
תכננתי את זה אבל אני חייבת להודות שכמעט לא חשבתי על מה שקורה
כאן למטה, כל כך ריחמתי על עצמי וכל מה שרציתי זה רק לחזור, לא
הספקתי עדיין שום דבר, עוד לא הייתי מליינית כמו שרציתי, עוד
לא קניתי לי אוטו מגניב כזה עם חור בגג בשביל שכולם יקנאו
ובשביל שאני אוכל לנסוע לאן שמתחשק לי מתי שמתחשק לי, עוד לא
פתחתי עסק משגשג ומצליח, עוד לא החלטתי אפילו איזה עסק אני
הולכת לפתוח ואופס... בום טרח הכל  נגמר לי, בהתחלה שכבתי שם
על הכביש, לא חושבת שהיה הרבה דם או משהו, הכל היה מן נקי כזה,
נקי מידי לטעמי בשביל תאונת דרכים מחרידה שכזו, הרוגה אחת,
אני, ואיזה שלושה פצועים קשה, נראה לי שאחד יישאר נכה לכל
החיים, אולי הוא אפילו עדיין צמח, אבל לא הכרתי אותו לפני הוא
היה טרמפיסט בדיוק כמוני וחוץ מאיזה מבט אחד, ספק שואל ספק
בוחן, שהוא שלח לעברי כשנכנס לאוטו, לא עבר בינינו שום דבר,
הוא לא היה חתיך או משהו גם לא מכוער, סתם אחד כזה שעובר מולך
או מחכה איתך בתחנת אוטובוס, או יושב לידך בטרמפ והחיים
ממשיכים אחריו כאילו כלום. אולי אני אלך לבקר אותו רק בשביל
המוסר, שהמצפון יהיה שקט שלא יגידו שום דבר, מי יגיד? מי בכלל
יודע?
אחרי כל הנקי הזה הייתי כבר למעלה בכלל לא נתנו לי זמן למות,
אחת שתיים התהפכנו ואני מתה, לא להתרגל, לא להבין מה קרה, שום
כלום, ככה הכל נשאר פה, כל החיים אני דואגת שלא יהיה מינוס
בבנק, שהבית יהיה תמיד נקי, שאימא תדע תמיד איפה אני, שלכלב
יהיה מספיק אוכל ושהאור יהיה דלוק בבית אם אני יוצאת עד החושך
ופתאום בלי בכלל להכין אותי ובמקרה עכשיו כן יש מינוס בבנק כי
עוד לא נכנסה לי משכורת והבית בטח לא ממש נקי כי סנטו נשאר לבד
עם כל הצעצועים שלו ואימא לא יודעת שאני בדרך אליה כי התכוונתי
להפתיע אותה, ארוחת צהריים לכבוד העבודה החדשה שהיא קיבלה, אני
לא יודעת אם לסנטו יש מספיק אוכל ומה זה בכלל מספיק אוכל אם
אני לא חוזרת  וגם לא השארתי לו אור כי התכוונתי לחזור עוד
לפני החושך, בקיצור אני תקועה שם למעלה עם עוד כל מיני מדוכאים
שכמותי שגם כן לא הספיקו להתכונן, מידי פעם נשמע איזה הוי כזה
של עוד מישהו שנזכר שהוא לא עשה משהו נורא חשוב לפני שהוא מת
והיה איזה אחד נורא חברותי כזה, מתאבד, שהכין הכל לפני שהוא
בלע את השמונים כדורים שלו, נפרד ממי שהוא היה צריך להיפרד,
כתב מכתב פרידה לאלו שהוא אוהב, כיבה ת' אור, תכנן, החליט, בלע
ומת. הכל ברור, הכל מובן לו כאילו הוא כבר היה פה פעם, הבנתי
ממנו שזו לא פעם ראשונה שהוא מנסה להתאבד אבל זו פעם ראשונה
שהוא מצליח ולהבדיל מכל הסובבים אותו הוא נראה די מרוצה מעצמו
ומהעניין כולו. אפילו היפנית שניסתה להתאבד הייתה די מדוכדכת,
היא הייתה בטוחה שהיא לא תצליח ורק תמשוך תשומת לב ופתאום
התאונה, היא לא הייתה ממש מוכנה אולי קצת יותר מהאחרים אבל גם
כן לא מספיק.
יושבים ומחכים שאיזה פקידה שמתה גם כן בעצמה תגיד לנו לאן
ללכת, איזה אחת עם שער בלונדיני ארוך חייכה אלי חיוך משגע כזה
חושף שיניים וניסתה להרגיע אותי, היא זו שבסוף שחררה אותי,
אמרה לי מה לעשות והסבירה לי את כל הפרוצדורה ונתנה לי ללכת
היא אפילו פתחה לי את הדלת הזו שמחברת את הפה עם השם, אני
עומדת מול הדלת הזו ולא ממש הבנתי אז שאני חוזרת הכל היה מן
מבולבל כזה לא ממש ברור חתמתי על הטפסים בלי לקרוא אותם בכלל
כי במילא אני מתה אז מה כבר יכול להיות יותר גרוע, חתמתי איפה
שאמרו לי והיא לקחה אותי לדלת חשבתי שהיא רוצה לתת לי נשיקת
פרידה אבל היא התקרבה אליי לאוזן ולחשה לי "איזה מזל יש לך"
ועוד הספקתי להסתכל לה בעיניים ולראות כמה הן עצובות, יכולנו
להיות חברות טובות אם הייתי נשארת שם, אבל אז היא פתחה לי את
הדלת ונעלמה ולא הייתה יותר דלת ולא הייתה היא והכל היה כאילו
בכלל לא עזבתי אותו לפני שלושה ימים, עמדתי אולי חצי שנייה ליד
הסיבוב של כיכר אתרים בפינה שבן גוריון הופך להיות הירקון
והתחלתי ללכת לכיוון הבית, דקה ורבע משם, בדרך ראיתי את חיים
מהמכולת והנהנתי בראשי לשלום, הוא הנהן בחזרה כאילו לא עברו
שלושה ימים מהפעם האחרונה שהוא ראה אותי וכאילו לא הייתי מתה
בשלושה ימים האלו.
הגעתי הביתה, סנטו כבר הריח אותי מלמטה והתחיל לנבוח חזק מאוד
יותר חזק ממה שהוא בדרך כלל נובח, פשפשתי בתיק בדרך למעלה
במדרגות ומצאתי את המפתח בדיוק במקום שהשארתי אותו לפני
התאונה, עכשיו כשאני חושבת על זה התיק היה כל הזמן איתי גם שם
למעלה, מת איתי וחזר איתי למטה, מצחיק. פתחתי ת' דלת ואללה
איסטר איך שהבית היה נראה כמו אחרי פוגרום כאילו הפצצת אטום
שנפלה בהירושימה נפלה גם פה, הכל הפוך, הכל אכול, הכל הרוס.
נשיקות חיבוקים קפיצות שמחה כמו שאף אחד לא שמח לראות אותי
בחיים הוא בטח ידע שמתתי אם לא חזרתי הביתה כל כך הרבה זמן או
לפחות שקרה לי משהו נורא אחר, אף פעם לא עזבתי אותו ככה לבד,
אף פעם לא עזבתי אותו ליותר מכמה שעות לבד, הכלב בטראומה, לכי
תוציאי אותו מזה כשאת בעצמך לא יודעת ממה להתחיל, מרגישה כאילו
חזרת מן המתים כאילו שזה לא מה שבאמת קרה לך ולכי תתחילי עכשיו
מחדש, מה אני אגיד מחר בעבודה? מה אני אגיד לו כשהוא יחזור
מלונדון ויראה את כל הדברים שלו במצב שהם עכשיו אחרי שסנטו טחן
להם ת'צורה? מה אני אגיד לאימא שלי שבודאי חיפשה אותי כמו
מטורפת? מה עושים קודם, מאיפה מתחילים? קודם אני אוריד את סנטו
לפני הכל, אני אלך לי לפארק רגע אני אסתכל על הים אני ארגע קצת
אני אחשוב ואז אני אמשיך.