הוא:
מיטה, מצעים סתורים ושני אנשים שוכבים זה מול זו, עיניהם
פתוחות, ומבטם נוגה.
במבטו הוא מנסה לקרוא אותה, להבין מאיפה היא מתחילה והיכן היא
נגמרת. חשב שהכיר כבר הכל, חשב שיודע דבר או שניים על החיים
המפעימים האלו, והנה מסתבר שלא.
הוא מסתכל עליה, מפשיט אותה בעיניו, מפשיט את נשמתה הבוערת,
מפשיט אותה מכל שהיה בה אי פעם.
מרוקן אותה במבט קשוח כמו אומר לה "אין ברירה, עכשיו תשלמי",
מקלף אותה מהחולצה שלו שלבשה ברישול שנייה לפני שנשכבה מולו,
רואה מול עיניו את שדיה הקטנים נחשפים מולו בהתרסה ואפילו
כשהוא כך הרוס, גמור, שבור, איברו מתרגש מולה, שיפולי בטנה
והמותן הצרה מעוררים בו תשוקה גדולה מהולה בבחילה מסחררת.
מסתכל עליה מסתכלת עליו, עם עיניים מתחננות ומבטה מחזק בו את
הכעס ההולך וגובר, ההולך ומצטבר בתוכו אט אט, טיפה אחר טיפה
ממלא את הים סביב לבוץ הלב שחשב שהוא אי מבטחים אל מול הגלים
הגועשים, שתמיד בטח ביכולתו לספק לו את ההגנה בימי גשם או
שרב... כך נבגד. נבגד על ידיו, נבגד על ידיה, בגד בעצמו.
רואה את האישון המתרחב בעיניה ומדמיין אותה לרגע, אשה שטן,
מכשפה, קוסמת רעה, שהוציאה ממנו את כל הבפנים. הוא ניצל ברגע
האחרון, אחרי ששכב פצוע ומדמם שעות וימים, מחכה שתבוא לחבוש את
פצעיו. ועכשיו היא שוכבת פה מולו.
הלוואי ויכל לשנוא אותה יותר משנייה. דמותה שהיתה אשה מפלצת
הפכה בשנייה לילדה קטנה, אבודה ויפה, שהוא כל כך, כל כך אוהב.

עוצם את עיניו והעולם מתערבל למולו, שאלה בלי תשובה "למה, למה,
למה???" מתבונן בדמעה שיורדת על לחיה ורוצה לסטור לה, לזעוק
זעקת כאב של חיית בר שנתפסה במלכודת ובמקום זאת הוא מושיט יד
רכה, נוגע בפניה, מנגב את הדמעות, מרגיע ומנחם. הוא כל כך מרחם
עליה, רוצה לחפון אותה בכפיו, לאסוף אותה אל תוכו, לפתוח את
הרוכסן בבטן ולתת לה להיכנס אל החום שבפנים. אולי, הוא חושב,
אם תיכנס ותראה את החורבן שהביאה עליהם, אולי אם היא תראה מה
מתרחש בתוכו תוכל להעריך כמה אנשים הרגה בקרב הארוך הזה, כמה
פצועים וכמה ילדים חפים מפשע נפלו קורבן בקרב לא להם.
אבל היא שוכבת כאן על מיטתו, רגליה אסופות לבטנה, מגנה על עצמה
מפניו... טיפשונת, הוא חושב לעצמו, ממני היא צריכה הגנה? ממני,
שאוהב ומעריץ כל גרגר שנופל קורבן לרגליה, כל טיפה נושרת
מהשמים הייתי אוסף, מכין משקה אהבה עבורה. אבל היא בחרה למות
בצמא, להלך ימים בארץ נכר עם שפתיים יבשות, פצועות, חרוכות
ודימיונות פאטה מורגנה של אנשים שרוצה לאהוב עולים וצפים
למולה, באים לחבקה ונעלמים בשנייה האחרונה עוד לפני שהידיים
נוגעות.
כשרואה אותה כך, כל כך קטנה, מרגיש שמצא את הדרך, כבר לא אבוד
רק כואב, יודע היטב איך לעשות זאת, איך לומר "קומי ילדתי, קומי
מחיי לתמיד". פותח את פיו ולא יוצא לו קול, רק בכי קורע לב,
עליו, עליה, עליהם, והיא מחבקת אותו לוחשת לו "ילדון שלי,
אהובי, בכה עכשיו, בכה עד שיצא כל הרעל, בכה עד שיעלה האור
בחלון, בכה". והוא נמס בזרועותיה האוהבות ובשנייה מחשבות
האבדון משנות צורה והופכות לחמימות נעימה שמתפשטת בבטן בכל פעם
שהיא אוהבת ונוגעת, בכל פעם שהיא מרימה אותו מתוך תהום עמוקה
ותלולה. אוהב אותה כל כך, אהבת חייו היא. הוא נצמד לבטנה
החמימה כמו תינוק לאמו, מלטף את ירכיה, מעצים את תשוקתו למולה
ומסתער עליה להכאיב לחדור למלא חלל שנפער בתוכו, הוא מנגח בה
את עצמו מתפרק בתוכה בעוצמה, ואז נופל שדוד למול אהבתם, נכנע
לחיים חדשים/ישנים.

היא:
מסתכלת עליו שוכב מולה, מנסה להבין מעיניו המתבוננות בה מה הוא
חושב. רואה את הכאב פרוש כמו רשת דייגים על פניו, מכסה כל שטח
פנוי שהיה פעם שלה. הלוואי ויכלה לאהוב את עצמה כמותו, הלוואי
ויכלה להתפנות לכאבה, לטפל בעצמה מהשורש, לעקור את אהבתו מלבה
ולצאת לעולם נקיה ממחשבות אובדניות. היא מביטה בו, כל כך כואב,
פניו הקטנים מכווצים מעוצמת הכאב ועדיין מבחינה במבט מרפרף
שמעביר על שדיה, על גופה, היא נמתחת באיטיות בתוך חולצתו הרכה,
משחררת בתוכה חדווה קלה על תשוקתו היוקדת אך רגע החסד נמשך
לשנייה ומיד עולה בה כאב הרפאים הישן על ידיים אסורות שנגעו
בתומתה הילדותית.
היא רואה אותו עכשיו ויודעת שהאוטובוס שהוביל אותה אליו
בחודשיים האחרונים הוריד אותה בתחנה הסופית והיא צריכה לבחור
לאיזה כיוון ללכת. כל כך היתה רוצה לרוץ לזרועותיו, להודות לאל
שהיא בסוף המסע, שהגיעה לאן שחפצה בשנתיים האחרונות, אבל מבטו
הקשוח משלח אותה משם להמשיך ולנדוד, לעלות על האוטובוס הבא
ולהמשיך לנסוע כמו אומר לה "אין ברירה, עכשיו תשלמי".
ואנה תלך? לאן תטלטל את רגליה הקטנות, ואיך תישא את התרמיל
הכבד שהפקיד בידיה, נמחצת תחת משקל האבנים שהעמיס בקפידה רבה
כל כך בתיק המסע? מסע שאמור היה להיות מסע אל החופש נהפך צעדה
ארוכה בין משעולי הגיהנום, בין אש תופת אחת לאחרת, ועכשיו
עיניו מביטות בתוכה, מפשפשות בכל איבריה הפנימיים, הופכות
ובודקות. היא הכינה את עצמה לבדיקה המקיפה שלו, כמו מושתל
שעומד לקבל לתוכו איבר חיוני היא התכוננה לקראתו, ועכשיו במיטה
שלו הוא מוודא פעם נוספת שהיא ראויה להינצל על ידיו, והאם
יפקיד בתוכה חלק ממנו אחרי ולמרות הכל.
דמותו הצנומה, הכמעט נזירית, עיניו היפות עם הפרח במרכז, ידיו
הענוגות וגופו החלק, העדין, הרך, שמשדר תמימות אין קץ מפתה
אותה לטעות בו לשניה, אבל פיסת הדימיון נמוגה במהרה כשהיא
נזכרת בעברו המפואר, בידיו המאומנות בעשיית האהבה, ובפיו מפיק
המרגליות לקראת אותו חיזור שובה שהוא כה מאומן בו. מילותיו
ששבו את לבה כבר אז, עושות בתוכה שמות עכשיו במיטתו, דמעות
מציפות את כולה, פורצות בלחייה חריצים מלוחים של חרטה והשלמה
והוא משתנה שוב ושוב מלפניה, נביא זעם פולשני, שמאיים על
קיומה. הלוואי ויכלה לשנוא אותו יותר משנייה. דמותו השטנית,
הכמעט פלילית, שהיתה בתוכה לפני רגע מתערפלת והופכת לדמותו
האוהבת של איש יקר מתוק, ילדון בתחפושת, איש שאוהבת כל כך,
אהבת חייה.
חשה בידיו החמות מנגבות את דמעות העבר, מעומק לבה הזועק היא
כורעת ללטפו, להיכנס לתוכו, לבפנים שלו, לרפא את הכל מהצד
הנכון, לסדר את כל הבלגאן על מדפים עם סימניות קטנות לפי
נושאים. פוחדת ממנו, מאהבתו, נזכרת בחזיונות הפאטה מורגנה
שניזונה מתוכם בחודשיים האחרונים וממרירות אכזבתה כשראתה שלא
היתה מסוגלת להמירם ולו בקצה של מציאות לבה.
בלי הכנה הוא מתפרץ בבכי וכולה נכמרת לכיוונו, מלטפת, מרגיעה
ומנחמת, מנענעת אותו בידיה כמו מערסלת תינוק בן יומו, מכורה
אליו ולתחושה שתמיד ידע לתת לה, כמה היא טובה אליו עכשיו...
כמה היא עוזרת. חמימות מתפשטת בבטנה כשהוא מניח את ראשו האהוב,
מלטף את ירכיה, מחכך את איברו ברגליה, מקשתת את גופה למולו
בתשוקת אין קץ, נותנת לו את עצמה מתוך עצמה, כולה חתלתולה
מפנקת למולו, מקבלת אותו לתוכה בסערת אין קץ ואז נופלת שדודה
למול אהבתם נכנעת לחיים חדשים/ישנים.