אם כן, כפי שמעידה הכותרת, אנו עתידים לעבור מסע דרך תהליך
האנשה הפוך ומהופך שחווה הבחורה, מהיותה א-חרמנית, ועד הגיעה
לשיא, לפריחה, לבשלות, ובמיוחד להיותה חרמנית.
ניקח כדוגמא, הסיפור באצבעונית. אצבעונית היתה ילדה שונה
במהותה מבנות גילה ולא הובנה על ידי סביבתה הקרובה (משפחה,
חברים). כך היה, שבעוד שבנות כיתתה התעסקו ברכילות ובאופנה,
שקעה אצבעונית בתוך עולמה הפנימי, המיני, הפרטי.
אצבעונית מאופינת במרכיבים חיצונים ופנימים, התואמים התבנית
הטיפוסית, הכמו-סטראוטיפית, של הנערה המתבגרת. השוני טמון
ביכולת מימוש וניצול פוטנציאל, והבנתה מהותה שלה עצמה. שוני
זה, תכליתו טרנספורמציה, מייק-אובר מוחלט ההופך אצבעונית מדבר
אחד לדבר אחר, מאורגני למכני, מטבעי למלאכותי ולהפך. דהיינו -
פעולה מסויימת, פשוטה ואולי אף סימבולית, במקרה שלנו - פעולת
אצבוע, הנחת אצבע על עיגול אדום, היא זו המכריעה בין השלב בו
אנו עדיין מזדהים עם אצבעונית, לשלב בו הרגש, העדינות והיופי
שבה, מוחלפים במשהו מלאכותי, מכני, טכני, ואולי אף מסוכן
עיתים. אנו מאבדים כל עניין בדמות. אין היא דמות מוכרת וחביבה,
אלא מאיימת עלינו במיניות שלה.

השפיכה נגמרת במנה מכופלת של חמצן וסידן, ומסתיימת בזרימה פראת
של החושים. אני מתעורר, יש בי מרץ, פתאום - לרוץ, לפרוץ בריקוד
ובמחול. מאפי טופף גשם יומיום. פי מזיע ריר ונשמתי נקרעת. אני
בוכה, ומוחה דמעותיי בממחטה ורודה עשוית סיבי תירס ודבש. אין
לי פה בית, אין בית משלי. העולם כולו - כבית - היכן שאטע עצמי,
אצמח, ואפרח ואכה שורשים, אך לא אכה שורשיי אמת. אין יציבות
בשורשיי - ניידים הם, ומתקפלים בקלות לתרמיל אשכיי הנפולים.
אני חולה אני יודעת; עייפתי עד כי די לי. פה עצוב וקר לי תוך
כדי שחם לי. אמתח עצמותיי יום אחד, אקום ואעזוב מדבר זה, חשבתי
על כך רבות. עם זאת, דבר מה עוצר אותי - אני אוהב להרגיש נוה
מדבר, גם ואף כי מדובר במדבר שלי עצמי. מדבר העצמיות שלי, בו
סירות שטות, ונחליאלי פוצח בשירת צהרים תמה. לא חם, או קר, פה,
כעת, במדבר לילי זה, בוקר יפציר. נותק הקשר הטלפוני עם ברלין,
מעתה הם רק דואגים לשלוח מברק יומי מקודד, אותו עלי לטרוח
ולפענח, בפצוחו יומיום אני עומל:
'זונה ברחוב אורניאנבורגר/דונר ביורו וחצי/פלאפל בשלוש/בבית
התכלס מוכרים סמים על הבר/העיר ישנה בחצות/קרעו מיתריה/רכבת
כבר אין, נתפוס אוטובוס לילה'. מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהחלטתי
לחזור הביתה. בטח לא חשבתי בכלל, תחת השפעתו של געגוע. דוקא
כיף כאן, רק שהצינון הזה הורג ת'גרון שלי ואותי ביחד. נזכרתי
בשפעת שחטפתי בחורף האחרון בברלין. ישבתי עם הנריק, חבר שלי
מדנמרק, עכשיו אנלא יודע מה הקרנתי שם על הבאר באותו ערב שזה
מכבר נתארך לאישון לילה, אבל גם הנריק, גם הבארמן האירי וגם
איזה אמריקאית תומכת בוש שישבה לידי ומזמזה לי ת'אוזן - כולם -
הזמינו אותי למשקאות, ואני, תמים, שותה ולוגם ונהנה מהחיים -
מלך העולם. שלוש שעות אחרי אני נזרק לקור הברלינאי, קור כלבים
וחתולים ושלג והשם רק יודע מה עוד היה שם ברחוב. המשקאות החלו
לפעפע לי בלב ובמוח, השעה שלוש לפנות בוקר, ומה אני עושה -
עולה על אופניים ונוסע לאיזה חברה שלי לקבל פיקן לפני השינה.
ואני נוסע לי ככה בלי ידים על שפת הכביש, והגוף שלי מכחיל, אבל
אותי זה לא מענין! אני מחייך ושמח וסבבה לי. החנתי ת'אופנים
בלובי שלה, פתחה לי ת'דלת לבושה בקימונו קטיפה כחולה, דקיק
כזה, ואני כולי שתוי ומבסוט, מטפס לה על המיטת קומותיים, היא
נכנסת איתי מתחת לסדינים ופתאום אני מתחיל לרעוד, וחם לי, וקר
לי, והכל ביחד - אני רועד מת, מתחיל להשתעל, ולהזות, ואני לא
קולט אם אני ישן או ער או איפה אני בכלל. אז היא ככה טיפלה בי,
עשתה לי קומפרסים, בחוץ שלג יורד, ואני נרדם. לא יודע מתי
בדיוק התעוררתי, אבל אור יום בקע מחלון החדר ולתדהמתי, אני
קולט אותה רוכבת עלי כולה נגמרת ורוטטת ומחורמנת. ניצלה לי
ת'זקפת שוכרה וחולי במשך שעתים בלי שאני ארגיש בכלל. אבל
הבראתי. מאוחר יותר הלכתי איתה לבית קפה ושתינו פטל על הבאר.
לקחתי אותה לחדר אחורי ואמרתי לה שלא אשכב איתה יותר אף-פעם.
שבועים לאחר מכן היא צלצלה בארבע בבוקר ואמרה שהיא עצובה - בכי
ניכר בגרונה. הבטתי חטופות בבקבוק יין אדום שרכשתי מוקדם יותר
בערב, ואמרתי לה שתבוא אם היא רוצה. כעבור עשרים דקות עמדה היא
במפתן דלתי. כעבור עשר דקות הייתי אני בתוכה. טיפה מאותו בקבוק
יין לא נשפכה לאף אחד מגביעינו. מאז לא שמעתי ממנה יותר.