י. אלינור / השכן ממול |
כמעט חסר הכרה
בוהה ושואל למה, למה את לא רוצה.
מרגישה קרובה, מאד קרובה.
סדק דק נפער,
שדרכו הוא נכנס ונשאר.
סדקים בידיי
ארגמן ניגר מעיניי.
שואלת לאן, מתי.
הם הולכים ונסגרים
ויחד עמם הזכרונות נמוגים וזורמים,
נעשים מזעריים, חסרי רגשות אמיתיים.
בוהה לכיוון לא ידוע
ותוהה,
ורוצה שוב להרגיש את הכאב, אך לא יודעת מדוע.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|