"עינים עצובות", זה מה שהוא אמר,
ומאז הרגישה היא שעולמה נקבר.
כבר יומיים שלמים יושבת בביתה
ודרך המראה מביטה בעצמה.
הרי עיניה משקפות את נפשה,
אז למה אמר הוא שהן עצובות, כמותה.
מתכחשת היא למצבה העדין
ולא רוצה לאותו בן האדם להאמין.
מנסה לשנות את עיניה,
אך רק חיוך מזוייף עולה על שפתיה.
מנסה לשנות את הבעתן,
אך תסכולה גובר ומתחזק, כמו עצבותן.
נושמת ונושפת כבר באפיסת כוחות
ומבינה שאת נפשה צריך לרפא.
מדברת על עצמה בגוף שלישי,
כדי שאף אחד לא יבין שזו היא.