מה נותר לי בחיי, הנה אני בגיל 72 מחכה לדרקון שיציל אותי
מהבדידות, הזקנה השתלטה עליי
ידי מתחילות לרעוד במין כפיתיות מוזרה, עיני העייפות מתעלמות
מהכיעור שנמצא מסביב, אני מוצאת את קמטיי נעימים למראה, רואה
את ביתי העומד ליפול, ביתי מזדקן יחד איתי, הקירות הקלופים,
האבק, החבר היחיד שנשאר מהימים ההם, הוא מכסה תמונות וזיכרונות
שניסיתי והוא הצליח להשכיח.
היום עובר באיטיות, אני עוקבת אחרי מחוגי השעון, מוצאת את אותם
מחוגים כידיים שמכוונות אותי אל המוות, כשנגיע הזמן ייעצר, אני
וכל אוהביי שכבר מתו נדלג בחופשיות מעל התאריכים המוגדרים,
נצחק לזמן בפנים ונעלם.
אין לי דבר אחר לעשות, הכל כלכך מעייף, כל אוהביי מתו, רק אני
נשארתי כחפץ היסטורי מתקופה שמתה, כולם באים להסתכל עליי,
מוזיאון חיי נמשך עד אין סוף, הצעירים רואים מרחוק לא מתקרבים
להקשיב, פוחדים שהמילים יציפו אותם וישפיעו.
אני היחידה שלא האמנתי בו, היחידה שנשארה לסבול, אם היה לי
אומץ הייתי מתאבדת (ביום הולדת 16 נשבעתי לעצמי שבגיל 67 אני
לא חייה יותר), אם היה לי כוח הייתי קמה ללכת, מסירה מעליי
חוטי זמן דמיוניים.
התמונות המתות קמות לחיים בשעות המאוחרות של הלילה, בשעות
שכולם ישנים והמוות חוגג, אני נזכרת באבי שהשתגע והתאבד, באהוב
שמת לי במלחמה לא צודקת, הזיכרונות המרים לא מניחים לי, האמת
והזיכרון מתחברים למשהו ממשי שרודף אחרי , דורש ממני לקבל את
הזיקנה.
פגשתי אותו ביום הזיכרון לחללי צה"ל , כהרגלי ביקרתי בבית
הקברות , הנחתי זרי קוצים על ראשים מתים, שלחתי נשיקות
דמיוניות באוויר לאבלים, ריחמתי על כל אלה שהמוות לא פסח
עליהם.
ראיתי קבוצה של חיילים עומדים דום, חייל בודד הקריא הספד ,
התקרבתי אל הקבוצה  וראיתי מהצד בחור, קצין בוכה, לבי שבמשך
הזמן נהפך לקפוא החל להפשיר, הסתכלתי מרחוק ונזכרתי במוות
שהורס ופוגע בכל הבא ליד.
הכניסיני תחת כנפך, הגני על האבלים והמתים, היי לי אם ואחות
,תגני על בנייך הלוחמים במלחמות לא צודקות.
אני אוהבת לשוטט בבית הקברות, הרגשה של קירבה קיימת באוויר,
הפעם הייתה תחושה מוזרה באוויר, כאילו משהו הולך לקרות לי,
שינוי מרענן שיוביל אותי לעולם אחר.
הוא היה עצוב, ישב על הדשא בישיבה מזרחית, קילף תפוז ושתק,
התבוננתי בו זמן רב , הוא קם ניגש אליי, התיישב על הספסל בו
ישבתי והתבונן בי כאילו ליטף את שערי , נגע בקמטיי שנעלמים
לנגד עיניו, הייתה לי הרגשה שמתחת לחיצוניות הצעירה יש איש זקן
שעבר וראה הרבה דברים ,שגם הוא מרגיש כמוני: הבדידות קיימת ,
אני לבד ואין מי שיחבק אותי.