למה אתה חייב להיות כזה?
פוגע, דורסני, רע?
אני מצטערת. באמת שכן.
מצטערת שאני לא הבת שרצית.
ילדה טובה, אחות למופת, תלמידה מצטיינת.
אידאל אנושי.
אני ממש רוצה להיות כזו, באמת.
אני כל כך מנסה, אבל זה כל כך קשה.
על פעם שנדמה לי שהצלחתי, אתה מעלה את המשוכה למעלה, מוצא בי
פגם חדש.
אני מצטערת שאני מאכזבת אותך.
אין לך מושג כמה שזה כואב לי.
אבל למה אתה חייב להיות כזה?
אני לא עושה את זה בכוונה, ואתה יודע את זה.
אז למה אתה פוגע בי ככה?
מעליב אותי, משפיל אותי עד שאני מתפללת שהאדמה תבלע אותי.
ואני מנסה כל כך חזק, וזה לא הולך. הכל מתפרק לי בין הידיים
ולך לא אכפת.
אתה כועס. אתה מאוכזב.
כי אני לא מה שאתה רוצה שאהיה.
וכמה שאני מנסה להבין אותך, להתקרב אליך - אתה רק פוגע יותר,
אדיש יותר.
לפני דקה טרקת את הדלת.
לא עניינו אותך הדמעות שלי, או הכאב שגרמת לי.
רק העובדה שלא היתי הילדה הזו, הילדה המושלמת שרצית.
אם היית רואה אותי עכשיו, בוכה וכותבת, בוודאי היית לועג לי.
כי בעיניך אני חלשה.
בכי הוא חולשה.
פריקת עול היא חולשה.
הוידוי הוא החטא הגדול.
כי לוחם אמיתי לא בוכה, לא מתפרק, לא חש דבר ובטח שלא מודה
בכך.
האדם המושלם לא חש דבר. דבר לא פוגע בו.
וזה כואב כל כך, ואתה מכאיב כל כך, וכבר נמאס לי.
ואני כל כך מצטערת שאני לא הילדה הזאת שאתה רוצה.
אני באמת - באמת מצטערת.