האם שמעתם פעם את הסיפור על כיפה אדומה? לא, אני מדברת על
הסיפור האמיתי עליה. לא? אז הנה הסיפור האמיתי:

כיפה אדומה הייתה בת שמונה עשרה. רכבה על "הארלי דוידסון" שחור
ומבריק, עישנה מרלבורו אדום בשרשרת, יצאה כול יום לפאבים כדי
להשתכר והייתה חוזרת הביתה כול פעם עם מישהו אחר, שאת שמו היא
אפילו לא זכרה.

יום אחד לסבתא של כיפה אדומה היה האנג אובר רציני, אז אמא שלה
שלחה אותה אליה עם בקבוק של טקילה וגראס בשביל לעזור לה לצאת
ממנו. באותו היום ההרלי שלה היה במוסך ולכן היא הלכה ברגל לבית
של סבתא.

בדרך עצר אותה הזאב.
הזאב, אם לא ידעתם, היה לוזר רציני: רכב על אופניים, גר עם אמא
שלו בגיל שלושים ולא הצליח לו עם הבנות, כפי שבוודאי נחשתם.
הזאב פנה אל כיפה ואמר לה שהחברים שלו מחכים לה בשדה ומוכנים
לשלם לה 50 ש"ח לשעה- ולא בשביל מסג'. כיפל'ה אף פעם לא סירבה
ל easy money , ולכן היא סתתה מהדרך.

באותו הזמן רכב הזאב לבית של סבתא על האופניים שלו, נכנס פנימה
וחבט בראשה עם מחבט בייסבול. לאחר שהוא התלבש בבגדיה (היה לו
מן קטע כזה עם בגדי נשים) הוא נכנס למיטתה וחיכה לכיפה.

לאחר שהזאב האחרון שילם לכיפה, היא המשיכה לבית סבתא עם 550
ש"ח חדשים בכיסה (ליתר דיוק בחזייתה, אבל זה לא משנה לעלילת
הסיפור, אז אני אמשיך).
היא הגיעה לבית של סבתא, פתחה את הדלת וצעקה: "אור ענן, איפה
את?"
"נערתי החביבה, אני כאן", קרא הזאב. "קירבי הלום, חמדתי".
ועכשיו הערה קטנה: בניגוד למה שתמיד סיפרו לכם, הזאב לא רצה
לאכול את כיפה אדומה. הוא בסך הכול רצה שהיא תאכל לו, if you
know what I mean. אבל כיפה לא הייתה מטומטמת (טוב, אולי קצת)
והיא הבינה שמנסים לעבוד עליה. היא נכנסה לחדר, תפסה את הזאב
במקום רגיש, עשתה לו איפון וזרקה אותו מהבית.

ומה עם הצייד?

באותו רגע היה משחק כדורגל בטלוויזיה והוא ישב לצפות. כמו כול
גבר: כשצריך אותו- הוא לא בסביבה.
אבל בינינו, כשיש גלידה- מי צריך גברים?!