עזבת. שוב סגרת את הדלת שאיש לא יפתח.
והכל בגלל שבכיתי.
אתה שונא שאני בוכה. זה עושה אותי חלשה, ואתה שונא חלשים.
לא עניין אותך כלום.  לא הדמעות, לא הסיבה ולא העובדה שהן
בגללך.
לפעמים אני מתפללת שלא תחזור.
כי נמאס לי לבכות סתם ערב-ערב.
כן, ערב-ערב.
לא ידעת?
זה בגלל שאתה לא רוצה לדעת.
בגלל שזה לא מעניין אותך.
אתה דואג לבע"ח שלך, לעובדים, לחברים - אבל שוכח אותי.
חבר יקרא - תרוץ ממרחקים.
אני אקרא - תתעלם. אין לך זמן לזה.
אתה אדם עסוק.
למה אתה אף פעם לא רואה שאני בוכה?

ל - מ - ה ?!

כנראה כי אין לך זמן לשטויות.
והדמעות שלי הן שטויות. בזבוז זמן ילדותי.
אתה בטח תתרגז אם אציב אותך פעם אחת מול האמת - מול מה שיצרת.
אבל אל תדאג. אני לא אעשה את זה.
אני לא אקרא.
כי אני יודעת שלא ייצא מזה כלום.
אתה סתם תדחוק את זה למגירת ה"דרמות של ילדים" ותפתור אותי
ב"די לבכות כמו תינוקת" או "תתבגרי".
אז אני לא אקרא. ואם יקרה ותקרא לי - אני גם לא אענה.