אני אוהב אותך.
ונמאס לי לכתוב שירים, ונמאס לכתוב דברים חסרי משמעות.
אני אוהב אותך, ואמרתי לך את זה, ואני יודע שאין לך מה לעשות
בקשר לזה.
ברור שלא.
אולי, ז'תומרת, אני חושב, אני פשוט לא יודע מה כן יכול להיות
שונה.
זה לא שטוב לי עם המצב כמו שהוא...
אבל אני אוהב אותך, ואני אוהב לאהוב אותך, והעוצמה שזה הגיע
אליה בלי שזה יתממש אפילו בצורה המזערית ביותר, לדעתי רק יכולה
להוכיח לך שזה מה שנקרא, here for good, ואין לזה כוונה להיעלם
בזמן הקרוב.
אני יודע שאמרתי שהתגברתי עלייך, אבל באמת חשבתי ככה בזמנו,
ומצטער על ההטעיות האלה.

אני אוהב אותך.
ואני לא אוהב אותך בגלל שאת יפה, או בגלל שאת נראית כמו שאת
נראית, ואני לא אוהב אותך בגלל שאת חכמה, או מצחיקה, או כיפית,
או רגישה... אני לא אוהב אותך בגלל שאת מיוחדת, או בגלל שאת
מדהימה אותי כל כך הרבה פעמים מחדש, ולא, לא בגלל שאת מבינה
אותי כמו שאני לא זוכר שמישהו הבין אותי, לא, גם לא בגלל
זה...
אני אוהב אותך, מצטער.

כן, עדיין פה, זה עדיין אני.
אני יודע שתקראי את זה, כי אני בטח אראה לך את זה, אם לא כשזה
יסתיים להיכתב אז כשזה יעלה ותוכלי לראות את זה כמו כולם...
וכמה שזה נראה אמיץ אולי, וואו, כאילו, להראות לך כזה דבר, בכל
זאת יש כמה דברים שאני לא מעיז להגיד בקול או לכתוב אותם,
ואפילו לחשוב אותם בקול ברור בראש לא, אלא פשוט נותן להם לעלות
מדי פעם למודע, להגיד לעצמי נכון, זה בטח נכון, ולהחזיר אותם
חזרה לאותו מקום שכוח אל שממנו באו.

אחת הבעיות, בין השאר, ועכשיו החלטתי שאני אכתוב את זה בכל
זאת, כי הפחדים המטומטמים שלי הם סתם מטומטמים באמת, אחת
הבעיות היא שאני לא רק שואל האם בכלל, אלא בו זמנית מחכה למתי
ולכאשר, כשנראה לי שכמו תמיד, אני מוותר על המה ועל האיך, שזה
לכשעצמו דבר לא ברור ביותר, למרות שאחרי היכרות לא קצרה עם
עצמי זה לא מפתיע במיוחד, אבל עדיין, לא ברור לי למה זה ככה.
למה היא עוד שאלה שאולי פיספסתי, למרות שבתחום הזה נראה לי לא
אמורים לשאול למה, כי כמו שיש מיליוני מקרים שנראים בלי הסבר,
נראה לי גם שכבר עניתי לעצמי על הלמה הזה כל כך הרבה פעמים,
בלי לשאול.

נמאס הא? כמה אפשר לקרוא בבת אחת...
לכתוב בבת אחת אפשר אינסוף כמעט, עד שנגמר החומר (חומר כתיבה,
לא חומר מסוג שונה, שבהחלט עלול גם הוא לגרום ליצר כתיבה).
בכל מקרה, נראה לי שזה מספיק בינתיים.
ברור שזה לא הכל... מחשבות יש אינסוף... אני יכול לדבר עלייך
ואלייך ולכתוב ולא להפסיק. רק תבקשי.
ואחרי שיכול להיות שהארכתי קצת יותר מדי, או חשפתי יותר מדי,
אני בהחלט יכול להגיד שאין לי ממש מה להגיד... הכל זה סתם
ערימה אחת גדולה של דברים.
וכן, עדיין אוהב אותך.