"יסמין אני חייב לדבר איתך!" קולו רעד מבעד לשפורפרת הטלפון.
קפאתי במקומי, "זאת שוב מאיה?" שאלתי,
"כן" נשמע קולו רועד עוד יותר ואחריו שתיקה ארוכה. מדהים איך
מילה כה קצרה יכולה להיות בעלת משמעות כה רבה.
ניתקתי את הקו.

אני עדיין זוכרת את אותו ערב שבת של שלהי הקיץ, אותו ערב שרבי
לפני כשנתיים.
הוא עמד שם ליד הכניסה להיכל התרבות, נשען על הקיר עם רגלו
הימנית כשעיניו נעוצות בנקודה אחת על האספלט השחור. הוא היה כל
כך נאה, כל כך גברי, כל כך...
"הנה הוא!"  התלהבה מאיה בזמן  שחיוך רחב מצטייר במהירות על
פניה. עיניה הנוצצות יכלו עכשיו להאיר את כל השכונה באורם.
הקצתי מחלומותיי ואט אט נזכרתי שבדיוק לפני חצי שעה הסכמתי
ללכת לסרט איתה ועם החבר הטרי שלה-אריאל.

גם עכשיו היה אחר צהריים שרבי של שבת. אריאל ישב על מיטתו
בגופיה לבנה ובוקסר, כשרגליו משולבות בישיבה מזרחית וראשו שעון
בין ידיו.
זיהיתי את סוג הישיבה הזה. הוא תמיד ישב כך כשהיה טרוד בדבר מה
או עסוק במחשבות עמוקות על החיים. הצלחתי להבחין בעיניו. הן
הקרינו עצב למרות רצונו להסתיר זאת בחיוך עקום שצייר על פניו
לכבוד בואי.
הכרתי אותו טוב, אולי טוב מידיי-הרי הוא היה החבר של חברתי
הטובה.
"אני נפרד ממאיה!" הוא ירה והרים את מבטו אליי כאילו מחכה לאות
הסכמה.
הייתה נחישות בדבריו, לכן הבנתי שהחלטתו סופית ולא תשתנה לא
משנה מה אגיד.
גם לא היה לי מה להגיד. לא יכולתי להסתייג כי המצב הנוכחי
בינהם חייב תוצאה דומה לזאת בסופו של דבר, וגם לא יכולתי
להסכים איתו כי ידעתי כמה סבל זה יגרום לשניהם. אז פשוט שתקתי.
שתקתי וכרכתי אותו בזרועותיי.
האהבה בינהם הייתה אהבה ראשונה, כה טהורה, כה מתוקה. אהבה
שנדמה שיכולה להתקיים רק בסרטים, אבל עובדה שהייתה קיימת
במציאות והייתי גאה להיות עדה לה.
תמיד תהיתי מה גרם לתפנית החדה הזו ביחסיהם. כנראה שהזמן משנה
אנשים, משנה רצונות ויחד עם זאת גם קובר את האהבה. לכל דבר יש
סוף אבל העולם הוא עגול, לכן כל סוף מביא איתו התחלה של משהו
אחר, טוב יותר. אולי הכל לטובה.
ישבנו כך, מחובקים ובפעם הראשונה מאז שהכרנו הרגשתי את חום
גופו. נשמתי את ריחו, היה לו ריח מתוק. ליבי החל פועם חזק
מתמיד.
"אסור לך!" הפצירו בי מחשבותיי.
הררפיתי ממנו.
עכשיו הסתכלנו האחד בעיניי השני. אף פעם לא הרגשתי כך
כשהסתכלתי בעיניו. הרגשה של מעין התרגשות, גירוי.
הוא קירב את פניו אל פניי ושפתינו נצמדו. בשבריר שנייה זה
הייתה מערבולת בגופי.
המחשבות זעקו "אסור לך! הפסיקי מיד!", אך הרגשות מצד שני
הרגיעו "כל עוד טוב לך, זה בסדר".
ושוב "אסור לך" מצד אחד ו"מותר לך" מצד שני.
מאז שהתחלתי להיות מודעת לעצמי פחות או יותר הרגשות ברוב
המקרים ניצחו את המחשבות בקרב הפנימי על הצדק, למרות שלא תמיד
המנצח היה הצודק, אז המשכתי, נתתי לעצמי להיסחף איתו.
נשיקותיו היו כה רגישות, כה עדינות, גופו חלק, גברי. אצבעותיו
טיילו על גופי, עברו בכל נקודה ונקודה וגרמו לשערותיי לסמור.
אלה היו רגעים קסומים, רגעים שלא חווים לעיתים קרובות בחיים.
אני לא יודעת כמה זמן הכל נמשך. אני רק יודעת שהכל נגמר ברגע
שנפתחה הדלת.
הכל נגמר? או שמה נגמר והחל מחדש בדרך טובה יותר?......