אני כל כך רוצה לבכות. לבכות חזק, לצרוח - להוציא את הכל.
לבכות ים שלם של דמעות מלוחות. להוציא את כל הסבל, את כל הכאב,
לבכות כמו שלא בכיתי מעולם! לא אכפת להם למה אני בוכה, זה לא
מעניין אותם בכלל. הדיכאון חוזר להשתלט עליי, תחושת אפלוליות
עוטפת אותי. אני רוצה להיות לבד. רק לבד, הכי טוב לבד. רוצה
להתפרץ - אבל פוחדת מהתוצאות. פוחדת להגיד את מה שבאמת אני
רוצה להגיד. הם לא יתנו לי. הם רוצים שאני Tחשוב כמוהם, הרי
אסור לאיש לחשוב משהו שונה ממה שהם חושבים. חטפתי כבר מספיק
מכות מאבא על התחצפויות קטנות פה ושם...

כן. אז יש לי אבא מכה, ואמא ששונאת אותי ורק יורדת עליי כל
היום. אז מה... החיים יפים...