אני מחברת פיסות זיכרון וקוראת להם אמת.
אני רוצה לעשות סרט דקומנטרי על אבא שלי, אולי ככה אני ילמד
להכיר ולקבל את אותו אחד שלא מכיר או אוהב.
אבא שלי החולה, המסכן, הפסיכופט בעל הנפש העדינה, בעל הזיכרון
המר (אותו זיכרון שאסור היה לדבר אליו כשאבא בסביבה, המלמולים
בשעות המאוחרות של הלילה, הבכי החלש שתקף אותו בלי סיבה באמצע
ארוחה או סרט, הזיכרון הלא מודע הזה שקשור לצבא ולחבר מת מלווה
אותי כל חיי, גם אני כמוהו חולמת על המוות והשיגעון, הפחד הכי
גדול שלי שאני אהיה כמוהו , שבסוף השיגעון ישתלט גם עליי )
,החיים שלו מתנהלים בין בתי חולים, תרופות ושינה, השינה המתוקה
שמשכיחה כל כך הרבה (אני זוכרת שאבא היה מתעורר בשעות הצהריים
נכנס לחדר לספר לי על החלום האחרון שהוא חלם).
רוב הזמן אבא היה על הגבול של חוסר הכרה, התרופות שהוא בלע
ושהזריקו לו העלימו אותו, בקושי הרגשנו בבית שיש מישהו שאפשר
לקרא לו אבא.
אבא כבר לא חיי איתנו יותר מחצי שנה , אני לא מסכימה להיפגש
איתו, שונאת את הפחדנות, את חוסר המעשים, את השליטה של המחלה
על חייו, אבא נכנע לחיים, נכנע למחלה ולעצמו, פעם עוד האמנתי
שאבא חזק, שהוא יכול הכל, חלקי תמונות וזיכרון התערבבו ויצרו
מציאות אחרת, שמתה מזמן.
אבא שלי שניסה להתאבד, שלא הצליח, הרומנטיקן שרוצה אהבה ולא
מקבל, שכבר חצי שנה לא ראה את הבת שלו, שכבר חצי שנה הוא מתחמק
ממלים, אני רוצה להכיר אותו ופוחדת מהדברים שאני יגלה, אולי
הוא בסך הכל בנאדם עם רצונות ופחדים ורגשות וחלומות, ואני
התחמקתי מאותו אחד שאמור להיות קרוב והוא במרחק נגיעה
מכוכבים.
אני מנסה להיזכר בעבר הרחוק, לפני כמעט 20 שנה, אני מתבוננת
בתמונות, רואה משפחה מאושרת ותוהה לאין האושר נעלם. אני רואה
את אימא ואבא מתנשקים בטבריה ובים המלח
בכל המקומות שאבא לקח אותנו, בזמנים ההם שאבא היה בריא, אני
רואה חיוך של אימא, אימא הצעירה , היפה שהזמן כיער אותה ועשה
אותה יותר מרירה, שהחיים שלה, החיים העצובים האלה השכיחו ממנה
רגשות, אני רואה את אבא צעיר, בריא, שרירי, שזוף, אבא שהרים
אותי ואת אחותי על כתפיו החסונות, אבא שפעם היה, פעם היה לי
אבא ועכשיו, עכשיו יש גוף רופף שכוב על המיטה בבית החולים,
דורש שנטפל ונאהב.
רק אחותי הגדולה, היחידה שמרה על קשר עם אבא, היא זאת שזוכרת
ומספרת , היא זאת שמבקרת את אבא בבית החולים, הוא מטפח אותה
כמו פרח בניגוד אליי , הקוצים שלי דוקרים אותו לא נותנים לו
להתקרב (יש בי מחשבה מפחידה שאבא ניסה להתאבד בגללי, בגלל
החוסר תקשורת וחוסר האהבה שקימת ביננו).
אני זוכרת שביום כיפור שעבר היינו אני,אחותי ואימא בבית הכנסת
, אני מסרבת להתפלל, יושבת ישיבה מזרחית על ספסל , אחותי לידי
שולחת אצבע מאשימה לגמד שעומד מולנו ומתפלל ואומרת לי : "אימא
איתו, אימא בוגדת באבא איתו" , האמת ואלוהים התחברו לשנאה אחת
גדולה, אלוהים התיישב מולי והתחיל לדבר על כאב ושנאה ורגשות
ופחדים, אני המשכתי לשתוק מתעלמת מהמלמולים שאני שומעת
שמפריעים לי לחשוב בצורה נורמלית, רציתי להעלם לשכוח את מה
ששמעתי, בהיתי באוויר, רציתי להקיא תפוחים.
האמת הנסבלת של ניטשה החלה לקבל תפנית חדשה.
הלכתי בכעס מהמקום השנוא עליי ובדרך ראיתי את אבא, אבא שלי שלא
מסוגל לפגוע בזבוב , שבחיים לא הרים עליי יד, אבא שלי שלא עשה
כלום בחייו, שבזבז שנים על ניסיונות שווא להציל נישואים שאי
אפשר לתקן, אותו אבא שבסוף עזב את הבית, זאת היתה הפעם הראשונה
שריחמתי עליו, ושנאתי את אימא (אני כועסת על אמא ועל עצמי, הרי
גם אני בגדתי ולא אהבתי, גם עליי אחותי היודעת הכל ידעה - הרי
היא קראה את חיי כספר פתוח בין רם אורן לאתגר קרת).
כששמעתי שאבא ניסה להתאבד רציתי לבכות ולא יצאה לי דמעה אחת,
הייתי בבסיס ואימא התקשרה , שמעתי את קולה הקר אומר שאבא בבית
חולים, שהן הולכות לבקר ואם אני רוצה להצטרף, היתה שתיקה מצדי
אמרתי שאני רוצה להיות לבד ואימא אמרה אל תאשימי את עצמך...
הלכתי למגדל שמירות בבסיס, הייתי רחוקה פיזית ונפשית מאנשים
ומכל קשר לסביבה
כתבתי על הקיר הלבן: חשבתי שלי יהיה האומץ והתברר שאותו חלש
בעצם חזק, כתבתי ושניה אחרי מחקתי כל מילה, כל אות , בתקווה
למחוק ביחד עם המילים את המשמעות הכואבת שאבא ניסה להתאבד ואני
לא מכירה אותו בכלל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.