80 שנה יש לנו פחות או יותר, וזה לא נגמר בזה, הן מתחלקות
לתקופות שגם להן יש התחלה וסוף משלהן. אנחנו טועמים מהמוות
בסוף החיים אבל לא רק. למעשה אנחנו מגיעים לשם מוכנים, למודי
ניסיון הרבה יותר מכפי שזה נראה לפעמים. הילדות היא בערך 14
שנה, וכשהיא נגמרת אנחנו נתקלים, בפעם הראשונה במודעות מלאה,
בכוחו של המוות. כמו גנב הוא לאט לאט מתגנב ואז ברגע אחד משליך
אותנו כמו דג מחוץ לאקווריום אל הים הגדול. ואפילו ההשוואה
הזאת עושה עימו חסד, אנו מושלכים אל היבשה. ברגע אחד מפתיע
אנחנו מסתכלים לאחור ויודעים שמשהו נגמר. ויש כאלה, כמוני,
שפשוט נחרדים למחשבה שכעת עליהם להצטרף אל כל הדגים האחרים
וללכת במשעולי החיים הבוגרים. כי ככה זה כשיש לכם עסקים לא
גמורים בעולם הקודם. השקפת עולם שלמה שהחזיקה אותי לאורך תקופת
הילדות קרסה אל מול עוצמתו של הזמן ואז כבר היה מאוחר להגיד
לאמא ולאבא "רגע, רגע, אם זה ככה, אז אני לא מוכן לשעבד את
עצמי למען רווחתכם הנפשית. אני מבקש להחזיר את הגלגל אחורה
ושעכשיו אני אהיה במרכז". ככל שעובר הזמן הקריאה הזו הופכת
פנטסטית יותר ויותר וחסרת כל ערך מעשי. יש עוד תקופות כאלה שיש
להן התחלה וסוף כמו התקופה גיל 18 ועד 30 לערך, השער שנסגר על
תקופה כזאת סוגר את פרק החיים הרלוונטי להשתעשעויות מיניות
חולפות. כל סוף כזה הוא מוות קטן ואחריו יש אבל גדול, לפעמים
זה מרגיש כמו החלקה במדרון של הר תלול ללא שליטה אל עבר השער
האחרון, כשכל תקופה שלא מוצתה מקלקלת את זו שבאה אחריה. ואני
רק רוצה להצליח לקום ולטייל על ההר. ואני רק רוצה לקום ולהפסיק
לפספס את החיים העוברים מול עיני. לפעמים נדמה שכל מה שאני
מצליח לעשות זה לכתוב, לפעמים הכתיבה הופכת מאוסה. אבל אני
יודע שלקרוא להרגשה הזאת מיאוס מהכתיבה זאת תחפושת זולה. למה
שאני מרגיש אין קשר לכתיבה, אני מרגיש את התסכול של תינוק
שמנסה להרים את עצמו מהקרקע ונכשל.