לימה, מקום מזוויע לנחיתה,
עם אובך תמידי ברקיע;
חסרון המוצ'ילה גרם לבעתה,
למה בחרתי לכאן להגיע?!

שלושה ימים שיפרו את רשמה,
מכרים חדשים שעזרו;
המוצ'ילה הגיעה לאחר יממה,
התחלת הסיפור בפרו.

ארוחה שבושלה בהוסטל מוזנח,
דומינו'ס לטעם מוכר;
עיסקית בשני דולר זה מגוחך,
בירה ראשונה בנכר.

בואנוס העיר המושלמת שלי שיופיה לא יעלם
גם אחרי חודשים כאן בארץ בה אני חולם
עתיק וחדש שלובים להם יחד כמו חברים ותיקים
מבני חברות היי-טק נושקים למחסנים עתיקים
פסל-פרח שנפתח באור יום ונסגר בצאת כוכבים
נגני-נבל מנעימים בפלורידה לעוברים ושבים
קברה של אוויטה, אשתו של פרון, מוקד תיירות
המוני כנסיות ופסלים מלאי הדר להוד הנצרות
בקאמיניטו של שכונת לה-בוקה שלל צבעים מרשים
האנשים שפה בלילה בהכרח מקומיים או טיפשים
בסאן-תלמו לומדים וחיים טנגו בכל ימות השבוע
פה התגוררתי עם הבחורה, הזיכרון הפך לקבוע
איך חברנו לחבריה ה'פורטניוז' בפאלרמו המטופחת
ונסענו מחוץ לעיר לשוק לקניות שהסבו רק נחת
לכל כיוון שתביט יחצה או ייחצה עוד איזה רחוב
בעיר עם השם שאומר, חבר, כאן יש אויר טוב.

פלוריאנופוליס, ההיית באמת עיר או שמא רק חוף?
זכרוני מתמקד בעיקר בבנות שחומות עור ומחשוף.
אך אם אפסיק לחמוד לצון ולהנחית דמיון ומעוף,
אוכל לומר שהאוקיינוס היה לי דלת והשמיים משקוף.
פתח לעולם של רוגע אחר, לצהריים אסאיי וגם עוף,
תיירים, חברים, ארוחות, כדורעף על החול עד הסוף,
השעון מאבד גרגירים והזמן בי דחק בעוצמה כמנוף.

קיטו לא קטנה אבל קטנה עלי
מה שראיתי שם לא שינה את חיי
מחצית האנשים שחורים צועקים עד מתי
גטאות שלהם ושל אינדיאינים שכבר מזמן לא באינדי
לא רואים מה אמיתי והכל כל-כך פלואידי
רחובות חשוכים מסוכנים בלילות
אנשים נדקרים בגלל שטויות, בשביל כמה שטרות
מונית לכל מקום כי יש פחד מוחשי
רק רוצים את הכסף, זה לא משהו אישי
פשוט תתן להם אותו בלי לעשות משהו טיפשי
העיר שיושבת על משווה-העולם
מלאה בזיהום שפוגע בכולם, בכל בנאדם
גם קופיאדם לא ישרדו כאן רבות
פלישת הדולר מחצה את התקוות
לשרידת תרבות עבר ועושר תרבותי
מוות סופי, חידלון איכותי ורק ג'אנק כמותי
עכשיו הדולר הוא המדד ליכולתי?!
עיר גבוהה בעמק ירוק וואחד עמוק
הירוק נותר רק של השטר וזה בלי שום צחוק
אווירת נכאים ושבר סופי של הלב
בורח משם להתחמק מהכאב, זה צורב
בכל מקום רואה עוד מקומי מתאהב
בתיירת, עם מזומן שבחיים לא ישיג
רצון לעוף הרחק, לדחף הזה הוא מגיב
עם ריקודי היפ-הופ במועדון של פאסון
כמו הכל זאת תרמית ומאחור העיקרון:
היא רוצה כושי וזיון מטורף
הוא רוצה אותה ככרטיס מכונף
לארץ בה יוכל לחיות כאדם שווה ערך
והיא מדמיינת איך יורדת על ברך
להרגיש אותו בחום של הפה, סקס ארוך
בעין רוחה עם תשע אינצ' ולא שרוך
אך ניצול הדדי שכזה לא נראה כה תכופות
כמו בעיר שחציה פה חציה שם ברוחות
השמיים, ארבעה כיוונים
אני עפתי צפונה לכיוון האיים.

הבאנה. קומוניזם, ישן ומוזר.
החזרתי אחורה אל העבר?
מכוניות משנות ילדות הוריי.
אנשים חפצים בפיסה מחיי.
חתיכה של מסטיק, או טעם גזוז.

העוני שונה ולא מוכר.
אין רעב ללחם, לפת, לכיכר.
החיפוש הוא אחרי הנאות.
דולר קונה למקומי עולמות.
לתייר זה שונה ודו-פרצופי.

סיגר חמישה פזו למקומי.
לפחות דולר למי שאינו מהאי.
בירה מרשימה למהפכה מפוארת.
אנדרטה מוזנחת ומתפוררת.
עובד זה יופי ולא חשוב יופי.

קאמרה אוסקורה לתצפית מכופפת.
עם מראות ועדשות רואים כמשקפת.
קסטרו פה זה לא שם חנות.
האיש שהפך חלום למציאות.
מוזיאון מעניין לשנות מהפך.

התיירים נעים רק במוניות.
אוטובוס גמל מנייד קוביות.
ארבע-מאות איש בו בהערכה.
סך התשלום הוא בדיחה.
פחות מסנט לנסיעה.

בלילה, בתשע, יורה התותח.
מזכיר עוד אירוע נשכח.
איך היו סוגרים את השער.
עבר ועתיד, הבאנה בפער.
צ'ה גווארה הגבר.

ידידה מבוגרת מפלרטטת.
יד מקומית אליה מושטת.
מרכות של ליטוף התעלמה.
אגרוף ללסת תשלומה.
הבחור לשנות כלא הלך.

מדריד עיר מדליקה לכל הדעות
זכיתי לקבלתה בזרועות פתוחות
מיקום מצויין,
כשאני די חרמן,
והסוף עם הבלגית בנשיקות ונגיעות.

אין כמו הבית, לכל זה ברור
וכאן מסתיים הלקט (לא משל או סיפור)
חוזר למיטה המוכרת, ביתי משופץ
לא רואה שום יתוש ולא נעקץ
חלוני שוב פתוח, צופה לתיכון
במרחק יריקה חטיבת השרון
בית ספר זיו בו למדתי כילד
לבוש תלבושת אחידה, צבע תכלת

העיר עליה צוחקים בערים שליד
"זה לא רציני, רחוב אחד בלבד"
אז אמנם אחוזת בית פה ייסדה
עיר בצורת פרפר, זו לא אגדה
הרחוב הוא ראשי, אך שני קניונים
משרתים קבוצה בשם צפונבונים
יד-לבנים במרכז ומולו המשביר לצרכן
שם נפגשים כל הדוסים בשישי, כמובן

מהלך לי ברגל מחבר לחבר
ליד מקומות עם משקע קצת עוצר
גנים ציבוריים מנקדים בירוק את פניה
באחד נשקתי בחורה לראשונה בשפתיה
מרכז מסחרי בו חטפתי כאפה מצלצלת
קולנוע בו ראיתי סרט עם חברתי החיילת
בית "מחנות העולים" שהולכים בכחול
ליד בית-עלמין צבאי שתמיד בשכול

אחרי טיול בערי העולם במשך שנה
אין כמו לחזור לכאן, לעיר רעננה.

נכתב במקור לסדנה ה- 49 אך לא פורסם.