אפלוליות עונות המעבר המוזרות האלו נחות על שנינו כשמיכה ענקית
של ארבע אחה"צ,
פקדנו עוד בית קפה שטוף שיחה של אמצע שבוע, אוחזים ביד אחת,
פוזה תל אביבית נרכשת, כוסות כבדות של קפה חם ובינינו חוצצת
עוגת שוקולד שכבות עם טעם כבד של רום ספוג, בדיוק כמו שאני
אוהבת.
נושא השיחה העיקרי, כמו גם המצב יהיה סתמי, ומה זה כבר משנה על
מה מדברים בבית קפה בגורדון, העיקר שכולם יכולים לראות שאנחנו
מתבטלים לנו ככה, אמצע שבוע, חילופי עונות מוזרים, אמצע היום.
אנשים עוברים בהליכה מהירה, מעידים על עצמם שהם ממהרים למקום
לא חשוב רק כי צריך.
אנחנו לא ממהרים לשום מקום, לא צריכים שום דבר.
באצבע מתנשאת ועצלנית נקרא למלצר הארוז בסינר השחור המתנהל
בריחוף בן שולחנות עמוסים, נבקש עוגיות אגוזים בפה נוטף ונמשיך
להתערבב ביום הזה, אחד בשני ובקפה שאנחנו מחזיקים ללא הפסקה.
את השתיקות הקצרות, שתיקות הנוחות המוכרות כל כך בינינו,
שמעידות על נשימות עמוקות מהאוויר ספוג העשן של תל אביב, נצדיק
בשאיפות עמוקות מכמה סיגריות ברצף, שיהיה עם מה להתעסק
בידיים.
"תגיד לי שאתה אוהב אותי", אני אומר בקול מתחנחן, ואתה תענה לי
באדישות שאני יודעת כבר ובשביל מה להגיד.
את הכעס אני אטביע בגירוד שכבות שוקולד מהעוגה ולגימה בהולה של
קפה, אתה תטביע את העוגיות בשתיקה ותעשה את עצמך מתעסק בהוספות
סוכר חוזרות ונשנות.
השמש הולכת ונעלמת לה אל תוך הנמל, בולעת איתה שאון אחרון של
רחוב אחה"צ, האנשים מתמעטים, ואווירת לילה עמוסה מתחילה להשתלט
בצלילי עקבים נוקשים על המדרכה.
אנחנו נבקש חשבון בשתיקה, נסיים לגימות אחרונות של סוכר מומס
מתוך הכוס הגדולה, נפרד לשלום מכיסאות העץ הקשים ומהבטלה הזו
של אחר הצהרים.
"אני אוהב אותך", תלחש לי שנצא, "אפילו שאני לא אומר".
את החיוך אני אסתיר על שפתייך ואת אהבתי אשמור לך עד לפעם
הבאה.