New Stage - Go To Main Page

ישו השחור
/
עלק בן 17

בהתחלה באנו אני ויניב לפארק. קבענו להפגש שם. כולם. אנחנו
ו"חבורות החצילים". למען האמת הן חציליות. הן רק בנות. קבענו
להפגש, וקנינו שתיה קודם. תכננו להשתכר. להגיד שלא התרגשתי? לא
יכול. אני תמיד מתרגש התרגשות דבילית כזאתי. ידעתי שאסור. אבל
זה באמת לא היה בגלל שאסור. אני משתדל שלא לעשות דברים דווקא.
הגענו ראשונים, אני ויניב, ואחרי כמה דקות הצטרפו אלינו כמה
מ"חבורת החצילים" (להלן: ח"ח). בעצם היה שם גם אחד גדול. חבר
של שירלי. נראה לי שהוא חושב שאני אוהב את שירלי. כי פעם כמעט
והיה לנו משהו והיא אהבה אותי. נראה לי. בכל מקרה, חלק הלכו
לאכול בקניון ליד. ונשארנו רק אני, יניב, שירלי, והחבר שלה. הם
התחילו להתחרמן ולא רצינו להפריע, אז אני ויניב הלכו לשבת על
הפסלים של הכבשים ודיברנו מלא. איזה רבע שעה.
היינו יכולים להמשיך מלא זמן אבל אז זוהר ודנה באו. הם באו
ביחד כזה, הם היו פעם חברים, ועכשיו אני בערך חבר שלה, וזה
"צובט" לי בלב לראות אותם ביחד. קנאה, אתם יודעים. בכל מקרה הם
הלכו קודם לשירלי והחבר שלה, שכבר גמרו להתחרמן, ודיברו איתם,
ואז הם באו אלינו. זוהר שאל למה אנחנו לא יושבים איתם, והוא
אמר ששירלי אמר שזה בגלל שאנחנו מתביישים. אני די שונא את
שירלי. אחר כך הלכנו כולם ביחד לשבת. ואלה שהלכו לקיוסק חזרו
כבר. לאט לאט באו אלינו מלא אנשים גם לשתות, אנשים שאני מכיר,
אבל שלא בדיוק היו אמורים לבוא.
כולם הוציאו ת'שתיה, ואחרי איזה רבע שעה זוהר הוציא את שלנו.
היינו 3 על בקבוק וודקה לימון אחד. אבל זה הספיק. פעם ראשונה
שלנו. בכל מקרה לאט לאט התחילו לשתות כולם והיה מלא שתיה על
הספסל שישבנו אליו. אחרי רבע שעה כבר מישהו הקיא. למרות שהוא
לא שתה כמעט כלום. הייתה לו בחילה. זוהר שתה, ואז גם יניב. וגם
אני. שתינו שלוק אחד של וודקה, ו-3 של ספרייט. בגלל הטעם
המגעיל של הוודקה שזוהר קנה.
התחילה להיות לי הרגשה מוזרה כזאת בבטן. לא רעב ולא מלא. אלה
ההרגשות שהרגשתי עד עכשיו. או רעב או מלא. בבטן, זאת אומרת.
והרגשתי מוזר כזה. איזה שעה שתיתי ולא הרגשתי כלום. כל הזמן
עברו שם אנשים, בפארק הזה שהיינו בו, והסתכלו עלינו במבט
שכאילו הם אומרים "פושטקים!". כל הזמן פחדתי שאולי הם מכירים
ת'הורים שלי. כי זה לא יהיה טוב אם כן. זה יהיה רע. אני אהיה
מרותק לאיזה שנה לפחות. אחד מהאלה שעבר שם, אמר לנו לעזוב את
הפארק ופתח פלאפון ואיים להתקשר למשטרה. אז ברחנו משם די מהר.

בדרך לשומקום פגשנו כמה ילדים מהכיתה שלי ושאלתי אותם אם יש לי
ריח של אלכוהול והם אמרו שיש. לא יודע אם הייתי עצוב. תכננתי
כבר לא לישון בבית באותו יום. ישנתי אצל זוהר ויניב.
הלכנו איזה חצי שעה וכל הדרך שתיתי. כל כך רציתי להשתכר כבר.
בדיעבד, אני לא יודע אם לא הייתי שיכור כבר אז, אבל לא הרגשתי
ממש מוזר, רק התחלתי לראות לאט והתחלתי להרגיש קצת משוחרר
וחופשי. זה היה די כיף. כל הדרך דיברתי עם דפנה. היא נורא
נחמדה. לא יצא לי לדבר איתה הרבה למען האמת. אבל דיברנו באותו
יום די הרבה. היא השתכרה כבר פעם אז שאלתי אותה כל מיני שאלות
בקשר לזה. הגענו לאיזה פארק אחר וישבנו שם. היינו הרבה פחות
מאשר בהתחלה. איזה שליש.
אז התחלתי לשתות ממש הרבה. ואחרי רבע שעה תפסתי שאני שיכור. זה
לא היה כזה כיף. לא הרגשתי מאושר. לא היה לי חיוך כזה. הייתי
די עצוב אפילו. כי השאר לא היו ממש שיכורים כמוני. הרבה פחות.

אחר כך דנה הגיעה. ועוד כמה אחרים. הייתי כבר שיכור והלכתי
לנדנדות. התנדנדתי ועפתי מהנדנדה איזה פעמיים. גם נתלתי עליה
פעם. הייתי קשור. הסתבכתי בחוטים שלה והייתי תקוע. אחר כך
נפלתי על החול למטה וכל החולצה התמלאה. בחול. היא הייתה רטובה
כי רצתי מקודם בממטרות. ניסתי להוריד את החול אבל זה לא ירד.
החול היה דבוק לחולצה. לא הסכים לרדת. זה עצבן אותי. אז הורדתי
ת'חולצה ושמתי אותה בברזיה וניסיתי לשטוף אותה, בשביל שזה ירד.
הייתי כל כך מפגר ששכחתי שגם אם זה בסוף ירד, אז תהיה לי חולצה
רטובה וזה לא בדיוק טוב. אני עלול לחטוף דלקת ריאות. ולא כל כך
בא לי.
נוגה הרגישה ממש לא טוב ולא אהבתי את זה. אז באתי וניסיתי לדבר
איתה. היא ענתה תשובות קצרות כאלה. כאב לה הראש והבטן והיא
המשיכה לשתות "יין ישן נושן" כזה. שם מפגר לאללה. דיברתי איתה
ואמרתי לה למרות שאני לא מבין בזה כלום, נראה לי שאם היא תשתה
קצת מים זה יעזור. אבל היא לא רצתה לשתות מים. והיא רק המשיכה
עם היין הזה. הלכתי.
הרגשתי ממש ממש לבד. התחלתי להתחבר עם מלא שירים. משפטים
משירים. "אף אחד לא יציל אותי הלילה", "הכל מתערבב לי בראש
בצורה אחידה", "סיגריות חונקות וסיגריות פותחות ת'דמיון", מלא
שירים התחלתי להבין פתאום. כשאתה שיכור אתה רואה דברים אחרת.
הלכתי לדבר עם דנה. היא נראתה קצת עצובה וישבה על פסל של תנין
כזה. דיברנו בעיקר עלינו. היא אמרה שהיא אוהבת אותי מאוד אבל
היא לא רוצה אותי, כי אני עוזב עוד חודש. והייתי עצוב. כי זה
לא פייר. אני לא אשם בזה שאני צריך לעזוב. אני לא צריך להפסיד
בגלל זה אותה. "אני אוהב אותך". אמרתי לה את זה כל הזמן. וממש
ממש התכוונתי לזה. אבל זה לא כל כך עזר. אמרתי עוד מלא דברים
אבל אני כבר לא זוכר מה. אני רק זוכר שאמרתי דברים ואז תקנתי
את עצמי. אז כנראה שדיברתי די שטויות. איכשהו נפלט לי משהו כמו
"אם את לא רוצה אותי אז אני לא יודע אם אני רוצה אותך". המוח
שלי כבר חשב על תיקון למשפט המפגר הזה, אבל עד שהספקתי להרים
את עיניים בשביל להגיד לה "סליחה, לא התכוונתי לזה", היא כבר
לא הייתה שם. היא שונאת שאני אומר ת'משפט המפגר הזה. כל כך
הצטערתי.
באתי אליה בשביל לדבר איתה, להגיד לה שתקשיב לי, שאני אמרתי את
זה בגלל שהייתי שיכור, אבל היא רק אמרה לי "תעזוב אותי" והלכה.
כבר די כעסתי עליה. היא תמיד עושה את זה. על כל דבר קטן היא
מחליטה שהיא לא מדברת איתי.
אני לא זוכר בדיוק אם אני הלכתי ליעל, או שיעל באה אלי, אבל
איכשהו מצאתי את עצמי מדבר עם יעל על הרצפה, 20 מטר מהפארק.
נראה לי שהייתי עצוב והלכתי משם לכיוון הממטרות והיא באה אחרי
או משהו. שמחתי שהיא באה. כיף לדבר איתה. היא גם לא הייתה
שיכורה. התחלתי לספר לה כל מה שקרה, עם דנה. כשגמרתי לדבר
שמעתי עם דנה צועקת "אתה לא חייב לספר הכל לכולם!!!" הסתכלתי
שמאלה וראיתי שהיא עמדה לא רחוק מאיתנו. הסתבר שדיברתי די חזק.
זה מה שיעל אמרה. אבל יעל לא שמה לב שדנה שמעה. אני בטוח.
צעקתי לדנה ש"הייתי חייב לדבר למישהו ולא נראה לי שאת רוצה
להקשיב לי!!!". ויעל שמחה לעזור.
דנה הלכה ונשארתי עם יעל. אמרתי ליעל שזה לא פייר כל מה שקורה,
והיא אמרה שעדיף שאני לא אדבר, כי אני מדבר חזק, ודנה שומעת
הכל. אז דיברתי על משהו אחר. לא זוכר על מה. אמרתי לה שזה לא
פייר כל מה שקורה. אמרתי את זה שוב. מאה פעם אמרתי את זה.
אני לא זוכר מה קרה בדיוק אחרי זה, אבל אני רצתי לאנשהו,
ופתאום נתקלתי באיזה 4 או 5 אנשים. נערים. בני 17-16. נראה לי.
4 בנות ובן. הם באו להכנס לאוטו. אז בעצם הם היו כנראה יותר
גדולים. התחלתי לדבר איתם ושאלתי אם אני יכול לדבר איתם ואם
אכפת להם להקשיב, והם הסכימו, אז התחלתי לדבר איתם, והם היו
דווקא די נחמדים, אבל אז הגבר אמר "למה?" אז שאלתי "מה למה?
למה דנה כעסה? או למה אני כועס עכשיו עליה?", והוא אמר "למה
אתה חושב שזה מעניין אותי?". יופי. ממש בוגר מצידו. עלק בן 17.
בן 17 בחוץ אבל לא עשה יומולדת עשר בפנים. זה לפחות מה שקלטתי
ממנו מהרושם הראשוני. הלכתי משם. שמעתי אותם מדברים על זה שאני
שיכור ושאני עוד קטן וזה. בלב חשבתי לעצמי "לכו תזדיינו".
התכוונתי רק אליו. הן היו בסדר.
הלכתי וישבתי קצת על ספסל באיזה פארק שהיה שם, קרוב. ראיתי את
יניב מתקרב אלי מרחוק. או שזה לא היה הוא. לא הייתי בטוח. אז
קמתי והלכתי לכיוונו. זה היה הוא. והוא שאל אם אני בסדר וזה,
ועזר לי ללכת עד הפארק שכולם היו בו. שתיתי קצת מים ונרטבתי
קצת כולי.
לא זוכר איך הגעתי למצב הזה, אבל אני זוכר את עצמי בוכה ומספר
ליעל, אלונה, וזוהר איך שאבא שלי אמר "למה אתה לא ילד
נורמלי?!" ושהוא אמר שאני מאכזב אותו כל הזמן. כל הזמן חשבתי
על זה והתחלתי לבכות כמו תינוק. זוהר לא האמין בהתחלה שאבא שלי
אמר את זה. יש לו אחלה הורים, לזוהר. אלונה אמרה שגם אמא שלה
אמרה לה את זה פעם, ויעל פשוט אמרה שאבא שלי לא התכוון לזה.
שמעתי את כולם אבל לא הקשבתי לאף אחד. המשכתי לבכות על הדשא.
הלכתי להתנדנד ואחרי שנפלתי שוב, הורדתי ת'חולצה וזרקתי אותה
לפח. גם ככה יש לי מלא כאלה חולצות. יעל באה ואמרה לי שהיא
דיברה עם ענבר. היא אמרה לדנה שכדאי שהיא תדבר איתי, ודנה אמרה
שאני בטח לא רוצה לדבר איתה. בולשיט. יעל אמרה שכדאי שאני אלך
לדבר איתה. עוד לפני שהספקתי לקום דנה הייתה בדרך אלי, עם
פרצוף כזה למטה, כמו תמיד.
קמתי ובאתי אליה, אמרתי לה "שלום," "שלום," היא ענתה, שאלתי
אותה אם היא רוצה לדבר, והיא אמרה שכן. לקחתי אותה לצד. והיא
אפילו הסכימה לבוא. התישבנו על ספסל אבל אז מישהו צעק לנו "זה
השטח שלנו" או משהו כזה. הרמתי ת'ראש וראיתי איזה שניים
מתמזמזים. הלכנו. כבר היינו די רחוקים ולא היה ספסל. אז ישבנו
על המדרכה. התחלנו לדבר. איזה רבע שעה דיברנו. כל הזמן צעקו לי
שאני אבוא כבר כי כולם רוצים ללכת והם מחכים לי, הצלחתי למשוך
רבע שעה. אז דיברנו. האמת שלא כל כך רציתי כבר לדבר איתה.
התחלתי לחשוב שאני בכלל לא אוהב אותה. אבל היא המשיכה לנסות
לשכנע את כולם שיתנו לי עוד זמן.
דיברנו, עלינו, על העגיל שהיא עשתה בלשון, וכל מיני. בסוף כבר
הייתי צריך ללכת. רציתי וגם כבר לא יכולתי לסבול ת'צעקות שקראו
לי לבוא. אז שנינו הלכנו לכיוון הפארק, בשביל שאני אוכל ללכת
עם כולם, אבל כשהגענו ראינו שכולם כבר הלכנו, אבל הם לא יכלו
להיות רחוקים, אז התכוונתי ללכת איתם בכל זאת, קצת לרוץ והייתי
משיג אותם.
ההשפעה של האלכוהול כבר עברה. והייתי צריך להפרד מדנה. אמרתי
לה שאני חייב לזוז, ושאלתי אותה עם אני יכול לתת לה סתם נשיקה,
בלי לשון, כי לא רצתי להכאיב לה ושירד לה דם, למרות שלא בטוח
שזה יקרה, אבל לא רציתי להסתכן. היא אמרה שזה טיפשי בלי לשון,
אבל זה לא הפריע לי כל כך ונתתי לה סתם נשיקה, היא נסתה להכניס
ת'לשון אבל לא כל כך שיתפתי פעולה. פחדתי מהדם שעלול לברוח
מהלשון שלה. והכאבים. אחר כך, כשהנשיקה נגמרה, אמרתי שאני זז,
והתחלתי ללכת. קלטתי את כולם מאחורי איזה גבעה של חול. הם חיכו
לי. שבאתי, עצרתי להשתין איזה 2 מטר מהם. שמעתי את נוגה, שכבר
הרגישה יותר טוב, מדברת אלי. היא אמרה שכולם הסתכלו עלינו
מתנשקים אבל היא לא. משהו כזה. לא כל כך הבנתי מה שהיא אמרה.
התחלנו ללכת ולקחתי את החולצה הארוכה של נוגה, כי היה לי די
קר. הגענו לבית של יניב וזוהר.
אומנם זה היה חרא של ערב, או לילה, אבל אני חושב שאני אעשה את
זה. הפסיכולוג שלי אומר שצריך לדעת כמה לשתות בשביל להנות,
ובגלל שלא ידעתי, ושתיתי הרבה, נדפק לי כל הערב, אז בסדר,
עכשיו למדתי כמה לשתות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/9/01 12:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ישו השחור

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה