פני חרסינה- כך הייתי מתארת אותך.
כי עורך היה חיוור ועינייך היו כיהלומי תכלת בו. שפתותייך
ורודות, שיערך אדמוני וכולך אצילה כחצובה בשיש.
אנו מכירות שנים. ספק חברות ספק מכרות. היו זמנים שנפגשנו
יותר, זמנים שלא נפגשנו כלל.
לאחר הגיהנום הפרטי שלי, שבגינו חזרת לחיי, פרץ בגופך גיהנום
פרטי.
נלחמת כמו לביאה. גופך הוחלש ונחלש ונראה לעיתים כי הדבר
היחידי שגורם לך לחיות זו התאווה העצומה הזו לנצח, התשוקה
לחיות.
המחלה שינתה אותך. פגמה ביופייך אך שיבחה אותך כאדם. העמידה
אותך מתמודדת אל מול האמת העירומה.
למדת שהחיצוניות מלמדת רק על דבר אחד - על החיצוניות.
הבנת מי חברי השקר שלך, שנטשו אותך להילחם בודדת במערכה ומי
חברי האמת שלך שהיו ניצבים בקרב מול המוות.
הכרת את המשמעות העמוקה של משפחה, את הפירוש האמיתי של אהבה
שמתה בגלל החולי שתקף אותך ונאלצת ללמוד להסתמך ולבטוח
באחרים.
חווית חוויות שלא היית עוברת אם היית בריאה, מחוסר אומץ או כי
היית דוחה אותם.
במשך שלוש שנים כמעט, קמת בוקר בוקר כשידעת כי זה עלול להיות
יומך האחרון.
מניין מצאת את הכוחות? זו חידה עבורי.
תמיד אזכור אותך כחזקה, יפה, אמיתית וחכמה.
כל-כך הרבה טוב היה נטוע בך, עד כדי כך שמודעת האבל ששמך טבוע
בה נראית בחזקת לעג לרש.
אני גאה בזכות שניתנה לי להיקרא חברתך, ואני שמחה שהיית בחיי.
עוד ניפגש. שמרי לי מקום.