אני רוצה לגלות מקום חדש שלא היה קיים שם אדם מלפניי. כמו
שקולומבוס גילה את אמריקה, אני רוצה למצוא מקום חדש, שנפש חיה
עדיין לא הייתה שם. שאני אוכל לעצב אותו כראות עייני, ואני
אוכל לבחור את האנשים שיחיו שם, ואני אפילו אחליט איזה שפה
שידברו שם, אם בכלל ידברו שם.
אני אורזת ילקוט מעור חום, מכניסה פנימה מצפן כדי לדעת אם אני
בכיוון, גם טלסקופ מתקפל שאוכל לראות את תגליתי כבר מרחוק,
יומן עבה עם כריכה פרחונית כי צריך לתעד כל רגע, ומעיל גשם, כי
אני לא יודעת מה תנאי האקלים של התגלית שלי. מלמטה אני מחברת
את שק השינה שלי מהצבא ביחד עם אוהל איגלו מתקפל, זה יהיה הבית
הראשון שיבנה על התגלית שלי, אחר כך אני כבר אמציא סוג של בית
חדש שיבנו רק בתגלית שלי. ומקדימה אני דוחפת כמה כריכים,
עטופים בניילון נדבק, ובקבוק שמפניה, כדי לחגוג את תגליתי.
אני יוצאת לדרך, עוברת הרים וגבעות, היומן שלי מתמלא בכתב יד
צפוף וציורים, שלאט לאט מאבדים את דיוקם. גם תיאורי במשך הזמן
הופכים להיות קצרים וסתומים ,ונראה כי אין להם משמעות. אני
ממציאה בינתיים שפה חדשה, שבה ידברו האנשים שיגורו בתגלית שלי.
אני גם מתכננת להם בתים שטרם נראו בשום מקום, ואפילו נותנת שם
למטבע של המקום.
אני חולמת על התגלית כל לילה, ואני מרגישה שאני מתקרבת מיום
ליום. הדפים ביום שלי כבר כמעט נגמרו, אני אוכלת מה שאני מוצאת
בדרך, אבל אני משתוקקת לפירה ושניצל של אמא. אני הולכת ומביטה
דרך הטלסקופ שלי, כדי שאוכל לראות את תגליתי מרחוק.
ערב, שקיעה מדהימה על תוך גבעות צהובות, ושמים כתומים לאורך כל
האופק. אני פורשת את שק השינה, עוצמת עיניים ונרדמת.
אני קמה, אני מרגישה שהגעתי לתגלית, אני פותחת עיניים ונמתחת,
באמצע העיר, ליד המכולת של יוסי, אני קונה כמה תפוחי אדמה
ופירורי לחם, פותחת את השמפניה ושותה אותה בעודי רצה במדרגות
לבית. "אמא" אני צועקת "תכיני פירה ושניצלים" צריך לחגוג.
אמי עדיין מנסה להבין, מה בדיוק אני חוגגת, ועוד בטרם תשאל אני
עונה "לא היה קיים אדם כמוני לפני, אפילו לא אחרי" .