תמיד אהבתי את שידת הספרים החומה.
סבי וסבתי הביאו אותה מרומניה
ובעיני נדמתה תמיד ל"יד ושם" משפחתי.
זיכרון מוחשי לחיים שהיו ואינם.

כשהבטתי בה ראיתי את הבית הישן
את רחובות בוקרשט
את התמונה בשחור-לבן מלפני המלחמה
בה הם צועדים מגונדרים, מאושרים
את המשפחה שאיננה עוד.

רק לאחר שנים שאלתי כיצד, בעצם, הגיעה השידה?
באמצע המלחמה? מרומניה?
"מה זאת אומרת?" התפלאו, "באונית המעפילים!"

ואני רק חשבתי על היהודים שלא הועלו לסיפון,
שלא השיגה ידם לשלם את הכרטיס,
שלא הכירו את "האנשים הנכונים"
שחייהם היו חשובים פחות מהשידה
העומדת אצלי בבית (ירושה)
ועל מדפיה ספרי השואה
מתביישים.