פרק ראשון
בפעם הראשונה שפגשתי אדם לא יכלתי לעצור מרוב צחוק. היצור
המגוחך הזה היה גבוה כמו חמישה גמדים לפחות. הוא היה דקיק
ורזה, כאילו יכולת פשוט לנשוף עליו והוא היה נופל. הידיים שלו
היו ארוכות מאוד, והן דמו יותר לשרוכי נעליים מאשר לכל דבר
אחר. ואם כל זה לא מספיק, אז הייתה לו גם גינה שלמה על הראש.
רוב הגינות היו שחורות או חומות, אבל לפעמים היו גם גינות
מזהב, ואף פעם לא הפסקתי להרהר איזה אוצר הוא כבר יכול להחביא
שם.
מי אני אתה בטח שואל את עצמך, גמד קטן ופשוט שכמוני המעז לצחוק
עליכם בני האדם. אתם הגמדים נראים בעינינו לא פחות מצחיקים אתה
אומר לעצמך. אז אולי, אולי אתה באמת צודק. אולי אנחנו נראים
לכם מצחיקים בדיוק אותו הדבר ואולי אני סתם גמד קטן שמדבר
הרבה. אבל אני חושב אחרת. כי אם אנחנו היינו באמת כל כך דומים
אתה ואני, אז כל מה שקרה לי לא היה קורה. מה קרה לי? אה, את זה
בדיוק אני עומד לספר לך. התאזר בסבלנות. הנה עוד תכונה שאתם
בני האדם לא ממש מצטיינים בה.
היה זה יום רביעי אחד בהיר ויפה. השמש עמדה לה במקומה הקבוע
ואני וחברי הגמדים יצאנו לשחק בכדוראש. זה משחק שמאוד דומה
לכדורגל שאתם כל כך אוהבים בהבדל אחד - במקום לבעוט בכדור
בברוטליות הזו שלכם, אנחנו פשוט נוגחים בו יפה בשתי הקרניים
שלנו. בטח ששמעת שיש לנו קרניים לא? אז כן, לכל גמד יש שתי
קרניים קטנות וחמודות המבצבצות ממעין קסדה קטנה הנמצאת על
ראשו. את הקסדות אנחנו שמים מאז אותו יום שבו ירד עלינו גשם
לראשונה. כי אנחנו שונאים, אבל פשוט שונאים להתקלח!
"גול" צרחתי אחרי שהפקעתי את השער הראשון שלי במשחק. איזה כיף
חשבתי לעצמי, אני עוד אהיה כוכב גדול. "אדי!" קרא לי חברי הטוב
ספוט, "לך תביא כבר את הכדור!". הבטתי בו ואז לשער, ורק אז
קלטתי שבעטתי את הכדור בכלל אל השיחים! וכל חברי בינתיים
הסתכלו אלי בינתיים כאילו שאני איזה משוגע. מיהרתי להסתלק אל
השיחים הידידותיים ולחפש את הכדור. אין כמו בדיחה על חשבונך
חשבתי לעצמי.
אחרי כמה גישושים בתוך שיחים ירוקים ויפים, וכמה טיפוסים על
עצים ענקיים (לפחות בעיני גמד) מצאתי סוף סוף את הכדור. הוא
פשוט לא יכל להימצא במקום יותר גרוע - תלוי על אחד העננים
הנמוכים. הענן אמנם היה חמוד וקטן בצורת כיבשה מלאת תלתלים,
אבל בטח שזה לא מצדיק את זה.
רגע אחד, נכנס בי ההגיון פתאום, איך לכל הרוחות והשדים בדיוק
הכדור שלנו תלוי על ענן? אפילו אם זה היה הענן היפה ביותר
בעולם זה עדיין לא הגיוני! ואז, כאילו קרא את מחשבותי, התקרב
אלי הענן והביט בי במין שני תלתלים שיצרו צורה של עיניים
גדולות ויפות.
"גמד," אמר בקול מפחיד, "הכדור הזה שלך כמדומני."
אהה...כן, לא, כן" ניסיתי לענות. הוא אולי נראה כמו כבשה
תמימה, אבל הוא היה מפחיד לפחות כמו רוח רפאים.
"הבנתי" המשיך בקול המפחיד הזה שלו. "אתה לא יודע שמשחק בכדור
מחוץ לאדמה אסור בתכלית האיסור?"
"אבל אדוני" עניתי מצטנע, כאילו שדיברתי עם המורה שלי לחשבון,
"בכלל לא התכוונתי לבעוט אותו לשמיים. כיוונתי אותו לשער. תשאל
אפילו את כל החברים שלי והם יגידו לך,  שבהתחלה הייתי בטוח
בכלל שעשיתי גול וצרחתי כמו משוגע."
"ואתה באמת מצפה שאני אאמין לזה?" אמר בטון תוקפני, "מה אני
נראה לך? כבשה תמימה?"
החלטתי שלא יהיה זה רעיון טוב להודות באמת דווקא עכשיו ולכן
הנהנתי בראשי לשלילה, "לא לא. כמובן שאדוני לא נראה לי ככבשה.
לא כמו אחת תמימה בכל מקרה."
"אני כועס, כועס מאוד" אמר והאדים. "אני לא מוכן שיעליב אותי
ככה גמד קטן וחוצפן שכמוך. אתה יודע מה אני הולך לעשות לך
עכשיו?"
"מה? מר ענן, מה?" שאלתי בבהלה.
"אני הולך לזרוק אותך לעולם של יצורים גבוהיים ומפלצתיים. יש
להם ידיים ענקיות ענקיות וגנים על הראש" אמר, "הם מדברים תמיד
בקול רם והתחביב שלהם זה לצרוח ולריב. כן, זה העונש שמגיע לגמד
סורר כמוך."
"בבקשה מר ענן - " אך לפני שהספקתי להמשיך הוא כבר תפס אותי
והרים אותי גבוה גבוה באוויר. עפנו מהר מאוד, ובדרך ראיתי
יערות עצומי מימדים עם צמחים יפים. ראיתי חיות מוזרות מאוד
שרעו על שדות בצבעים שונים ומגוונים. ואחרי כל המחזה המרהיב
הזה היה פתאום חושך.
"איפה אנחנו מר ענן רשע?" שאלתי בהתגרות מכוונת. מגיע לו חשבתי
לעצמי.
"אנחנו בלילה גמד קטן וסורר" הוא ענה.
"לילה?" שאלתי בתמיהה.
"כן, לילה. רק אל תגיד לי שלא שמעת עליו."
"אני יכול לא להגיד מר כבשה, אבל האמת תהיה שאף פעם לא ראיתי
לילה."
"את הלילה גם אי אפשר לראות" הוא ענה.
"מה זאת אומרת? אבל הנה, עכשיו אני רואה את הלילה" אמרתי לו
בתמיהה.
"אה באמת, אז אם אתה כזה גמד חכם, בוא תסביר לי בבקשה את מה
שאתה בדיוק רואה."
"טוב אני רואה...." ניסיתי להמשיך אבל הבנתי שבעצם הוא צודק,
באמת לא ראיתי כלום. "אני לא רואה כלום."
"מממ...." הוא חיכך במה שאפשר לתאר עם הרבה דמיון כגרונו
והמשיך במעופו.
התעופפנו המון זמן, עד כדי כך שהצלחתי להירדם בדרך. ואני לא
אחד מהגמדים התינוקיים הללו שנרדמים כל שניה, בכלל לא.
כשהתעוררתי לבסוף במקום לא לראות את החושך ראיתי מין מיליון
אורות נוצצים מתחתינו. זה היה מראה מרהיב, כאילו שלקחו אלפי
זיקוקי דינור מכל הסוגים והמינים ופוצצו אותם בבת אחת רק
בשבילינו.
"מר ענן, מה הם האורות האלו שאני רואה למטה? זה בשבילנו?"
שאלתי אותו. האמת שלא חשבתי שאת כל הזיקוקים האלו הכינו
בשבילי, אבל תמיד שווה לקוות.
הוא צחק ואמר "אתה גמד קטן ותמים. האם אתה רוצה לומר לי מבלי
לשקר שמעולם לא נפגשת עם בן אדם? שמעולם לא ראית עיר?"
"עיר? בן אדם? על מה אתה מדבר?"
"תראה, זה עובד ככה - נכון שאתה וכל חבריך הגמדים גרים ביחד
בכפר?"
"כן...." עניתי עדיין מחוסר הבנה.
"אז בדיוק כמו שאתם גרים בכפר הזה, בני האדם גרים במקום שנקרא
עיר. זה מקום ענקי ענקי שבו בני האדם ישנים, עובדים ולומדים"
"בסדר אני מבין, אז למה הם צריכים להעיף כל הזמן זיקוקי
דינור?"
"אויאויוי....." הוא נשמע ממש מיואש ממני. "אלו לא זיקוקי
דינור. אלו אורות שמאירים את העיר כדי שהם יוכלו לראות
בלילה."
"אהה..." התחלתי להבין. "בדיוק כמו שאנחנו נכנסים למאורות עם
עששיות. אבל עדיין אין לי מושג בכלל מיהם בני האדם האלו. לפי
מה שאתה אומר הם נשמעים יצורים נורא מפחידים."
"חכה ותראה" הוא אמר וצחק צחוק מרושע ומפחיד. "חכה ותראה."
אחרי מה שנראה כנצח, הענן לפתע הנמיך טוס עד שנעצר על מה שנראה
כגבעה. "אתה יורד כאן" אמר, ומבלי לשאול בכלל הפיל אותי עליה
ותוך שניות נעלם מהעין.
היה חשוך ואני לא ראיתי כלום. פחדתי נורא והתחלתי לצעוק "ענן,
ענן, תחזור הנה" ו- "אתה לא נראה כמו כבשה" אבל שום דבר לא
עזר. בסופו של דבר נמאס לי לצעוק, קמתי והסתכלתי סביב.
גיליתי שאם אני ממש מאמץ את העיניים הגמדיות שלי אני מסוגל
לראות קצת. זה היה כנראה בזכות מין עיגול לבן וקטן שהיה תקוע
בשמים ולידו עוד המוני נקודות קטנות ונוצצות. הסתכלתי מטה
מהגבעה הקטנה וראיתי המוני חיות כאלו מוזרות שלא ראיתי מעולם
קודם לכן. הן עשו קולות משונים מאוד "מווו...מווו..." בלי
להפסיק. קצת אחריהן הבחנתי במין בית גדול עם ארובה, רק שהבית
היה פשוט ענקי. החלטתי שאני בשום אופן ופנים לא אתקרב לבית הזה
עם כל הענקים שבטח נמצאים בו. אפילו אם יתקוף אותי שבט קניבלים
דרדסי. הייתי נחוש מאוד בדעתי וידעתי שאין דבר בעולם שישנה
אותה.
הלכתי לישון. עטפתי את עצמי בכמה עלים יבשים וחמימים שמצאתי,
וזו ממש לא הייתה בעיה כי כל השיחים והעצים כאן היו פשוט אדירי
מימדים. התכרבלתי לי בנוחות ונרדמתי.
אני לא יודע כמה זמן ישנתי, כל מה שאני זוכר זה שהתעוררתי לקול
"מוווווו....." אחד ארוך ומפחיד. פקחתי את העיניים ומולי היו
פרצוף מאורך עם זוג עיניים ואוזניים מצחיקות. הפרצוף פתח את
הפה שלו בשנית ועשה עוד "מווו..." אחד. קפצתי על הרגלים באימה.
מה זו החיה המפחידה הזו! "ענן, ענן, איפה אתה? אני מפחד" צרחתי
בבכי. ענקים או לא, עדיף אצלם מאשר בין חיות "המוו" האלו
החלטתי ורצתי במורד הגבעה על חיי. לא ראיתי כמעט כלום בלילה
הזה ובסופו של דבר קרה לי בדיוק מה שפחדתי ממנו. בום! נתקלתי
ב"מוו" אחד ונפלתי ארצה. "לא, לא! אנא, אני אעשה כל מה שתרצה"
קראתי בתחינה.
"ומי בדיוק אתה?" שמעתי קול פתאום.
"אני...אני סתם גמד קטן בחיי. אני נורא מצטער שזרקתי את הכדור
לשמיים ואני מבטיח שזה לא יקרה שוב."
"כדור? שמיים? על מה אתה מדבר? מי אתה בכלל? אתה נראה נורא
מצחיק."
הוא בכלל לא נשמע כמו "מוו". הוא אפילו לא עושה "מווו...".
מעניין מה זה יכול להיות.
"אתה לא מוו?" שאלתי בפליאה.
"מוו?" חה חה חה, הוא צחק, "אז ככה אתה קורא לפרות שלנו. קודם
כל אני בכלל לא הוא אלא היא, וחוץ מזה אני בכלל ילדה קטנה ואני
ממש לא פרה!"
קטנה? היא ענקית. אני חושב שעשרים גמדים כמוני יכולים להיכנס
בה.
"אם את ילדה קטנה כמו שאת אומרת שאת, אז איך את כזאת ענקית?"
"אוו...אתה חושב שאני ענקית? חכה עד שתראה את ההורים שלי. ומה
אתה בעצם בכלל? מה הן הקרניים המטופשות האלו שיש לך על הראש?"
"אני גמד" עניתי בגאווה, "וענן מרושע הביא אותי לכאן בגלל
שזרקתי את הכדור לשמיים. אבל בכלל לא עשיתי את זה בכוונה!"
"כן כן, ברור. ואני הקוסם מארץ עוץ. אני אגיד לך מה - אבא שלי
בטח לא ירשה לך להיכנס, אבל אתה כזה קטן שאני חושבת שאצליח
להבריח אותך לחדר שלי. אני אוכל לשים אותך בכלוב עם התוכי
שלי."
"כלוב? אני לא נכנס לשום כלוב!" עניתי. איזו ילדה טיפשה, היא
חושבת שאני סתם איזו קרפדה.
"מממ.... טוב נו בסדר, תוכל לישון על הריצפה. בתנאי שתבטיח לא
לעשות רעש ולא לצאת מהחדר שלי. מבטיח?"
"מבטיח!"
נכנסנו לבית בשקט בשקט על קצות האצבעות וטיפסנו במדרגות. כמובן
שהן היו ענקיות והילדה הנחמדה הייתה צריכה להרים אותי מעליהן,
אבל בסופו של דבר הצלחנו וההורים שלה לא התעוררו. כשהגענו היא
פתחה קופסא עצומה והוציאה משהו חום עם הרבה סוכריות בקצה.
"קח" היא אמרה, "זו עוגת שוקולד שאמי הכינה. אין יותר טובה
ממנה."
זה בכלל לא רע חשבתי בעודי נוגס מהעוגה. "ממה זה עשוי? איפה
שאני גר אין בכלל עוגות כאלו."
"אה...נראה לי שזה עשוי בעיקר מחלב, אבל רק אמא שלי יודעת את
המתכון המדויק."
"חלב?" שאלתי. מה זה חלב?
"כן חלב. אתה יודע, מה שאנחנו מקבלים מה"מוו" שלך" אמרה
וצחקה.
"איכס!" צרחתי וזרקתי את העוגה. "אז למה לא אמרת לי שזה מהן?!
בחיים לא הייתי נוגע בזה!"
"אתה עוד תתרגל לזה. כמעט בכל ארוחה שאוכלים במשק יש משהו עשוי
מחלב."
"אוי ואבוי. את רוצה להגיד לי שאתם לא אוכלים שום דבר אחר?"
שאלתי בבהלה.
"לא לא, אנחנו אוכלים עוד הרבה דברים אל תדאג. חלקם אפילו יותר
גרועים מה"מווו"ים" אמרה והמשיכה לצחוק ולהתעלל בי. הייתי כבר
על סף בכי, וכשהיא הבחינה בכך היא מייד הוסיפה "אני סתם צוחקת
אתך גמד קטן. אל תדאג, אתה עוד תתרגל לחווה שלנו." אחרי הדברים
האלו נשכבתי על הריצפה והיא על המיטה. שנינו היינו מותשים
לגמרי ונרדמנו מייד.
"גמד, גמד, כבר בוקר, התעורר." שמעתי קול מפזם באוזני. "התעורר
כבר גמד" שמעתי שןב ופתאום טלטלו אותי שתי ידיים ענקיות הנה
והנה. פקחתי את עיניי וראיתי מולי יצור ענקי בוהה בי. לרגע
שכחתי מכל מאורעות ליל אמש והתחלתי לצרוח בבהלה, אבל לאט לאט
נזכרתי בענן ובכל מה שבא אחריו ונרגעתי קצת.
"מה אתה צורח כמו משוגע? כבר הספקת לשכוח מי הציל אותך בלילה
מהפרות?!"
"את יודעת אני אפילו לא יודע איך קוראים לך" אמרתי.
"שמי הוא לילי. שם יפה אתה לא חושב? ואיך קוראים לך?"
"אההה...לי קוראים אדווין, אבל כל חברי קוראים לי פשוט אדי."
"בסדר אדי. תקשיב - אני הולכת עכשיו לאכול. כשאני אגמור אני
אגניב אליך כמה שאריות, אני לא חושבת שצריך הרבה כדי להשביע
יצור קטן שכמוך" אמרה וחייכה, "אבל תבטיח לי דבר אחד - אתה לא
יוצא מהחדר! ולא משנה מה! כי אם ההורים לי יראו אותך...טוב.
אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. פשוט אל תצא מהחדר. אתה
מבין?"
הנהנתי בראשי שכן.
"יופי. וחוץ מזה כשישנת הרשתי לעצמי להוריד את הקסדה המטופשת
הזו שהייתה לך" אמרה.
"מה?! את - " אך עוד לפני שהספקתי לסיים את דברי היא כבר יצאה
מהחדר. איך היא הרשתה לעצמה להוריד לי את הקסדה. גמד בלי קסדה
הוא לא גמד! כך אבא שלי היה תמיד אומר.
הבטתי סביב לכל עבר. על הקיר היו תלויים מין תמונות ענקיות
כאלו, מלאות בבני אדם עם חבלים מאורכים עשויים מברזל וטבעות על
האצבעות הארוכות שלהם. האנשים המוזרים האלו נראו צורחים לתוך
מה שיכולתי להישבע שהיה תפוח שחור גדול ושרוף על מקל. קצת מתחת
לאחת התמונות האלו היה כלוב והתעופפה בו מין ציפור מוזרה כזו.
היא הייתה מלאה בצבעים של ירוק, ורוד ואדום וצפצפה בקולות
שונים ומשונים. ואז כשהסתכלתי טיפה מעליה בין התמונה לכלוב
ראיתי את הקסדה שלי. איך לכל השדים אני אמור להגיע לשם?
התיישבתי מיואש והבטתי לכל עבר. הרגשתי כל כך לא גמדי בלי
הקסדה. זו הייתה פשוט הרגשה נוראית. פתאום כמו בהבזק של ברק
פגע בי רעיון - הציפור! הרי היא יכולה לעוף. מה יותר פשוט מאשר
לתפוס ברגליה הקטנות ולהתרומם לתקרה? היא אמנם יותר קטנה ממני
אבל לא בהרבה, ואני בטוח שיש לה מספיק כוח לסחוב אותי.
התקרבתי לכלוב. הוא עמד על מין שולחן נמוך אבל עדיין הצלחתי
להגיע אליו. פתחתי אותו וקראתי "ציפור, ציפור, אני צריך שתעזרי
לי לקחת את הקסדה שלי."
"ציפור, ציפור, אני צריך שתעזרי לי לקחת את הקסדה שלי" היא
אמרה פתאום.
"לא, לא, מטומטמת. את הקסדה שלי!" עניתי לציפור החוצפנית הזו.
"לא, לא, מטומטמת. את הקסדה שלי!" היא השיבה לי בלי שום בושה.
אוף. איזו ציפור טיפשה חשבתי לעצמי. איך אני אסביר לה שהקסדה
שלי? מה פתאום היא חושבת שהקסדה שלה? אולי אם אני אתפוס ברגלים
שלה היא תבין ותעוף למעלה. כן! זה מה שאני אעשה!
קפצתי פנימה לכלוב ואחזתי בבת אחת בשתי רגליה של הציפור. היא
התחילה לצייץ ציוצים משונים ועפה לכל עבר. בסופו של דבר היא
יצאה מבוהלת מהכלוב בעוד אני נאחז בקושי רב ברגליה.
"חכי רגע. לאן את עפה בכלל?" צעקתי. אבל היא בשלה המשיכה ויצאה
דרך החלון, ואני איתה.
היא עפה מהר מאוד בלי להתחשב בכלל בכל צעקותי שתאט. התרוממנו
גבוה גבוה מעל הקרקע ויכלתי לראות את כל הפרות שכל כך פחדתי
מהן אתמול. באור יום הן דווקא נראו די מצחיקות. עכשיו גם הבנתי
למה הן כל כך גדולות - הן פשוט לא הפסיקו לאכול! לא משנה איפה
ראיתי אותן או כמה הן היו, הן תמיד אכלו!
אבל הציפור המשיכה הרבה מעבר לחווה ולפרות. עברנו יערות שלמים,
הרים וגבעות, נחלים ונהרות. ובכל פעם שהסתכלתי מעלה על העננים,
היה נדמה לי שאני רואה את אותו מר ענן של אתמול קורץ אלי
בשובבות. בסופו של דבר הציפור נחתה ליד מה שנראה לי כמו אגם
קטן. היא נעמדה על ענף באחד העצים הסמוכים בעוד אני נפלתי על
קצה האגם, וכמעט לתוכו. "את ציפור מרושעת" אמרתי בזעם, "את
רעה! רעה!"
"רעה! רעה!" היא השיבה לי בחוצפה הרגילה שלה והתעופפה לה משם.
"איפה אני עכשיו?" שאלתי את עצמי בקול רם. "נתחיל בזה שאתה
דורך לי על השיריון!" אמר לפתע קול והרגשתי את האדמה זזה
מתחתיי.
קפצתי הצידה וראיתי ראש קטן מבצבץ מתוך מין שריון חום כזה, עם
שורות של פסים המתעגלים לתוך מרכז אחד.
"ומי אתה?" שאלתי אותו בפליאה.
"אני צב" ענה לי. "אבל מה שלא ברור לי זה מי אתה בכלל?"
"אני גמד" עניתי מייד.
"גמד? באמת? אז למה...למה אין לך קסדה עם קרניים אם אתה באמת
כזה גמד? אתה בטח סתם ילד קטן!"
"לא לא" בכיתי, "אני באמת גמד. אני לא משקר. ילדה אחת לקחה לי
את הקסדה כי היא חשבה שזה לא מכוער, ומאז אין לי בכלל
קרניים."
"מממ...." הצב נראה כמהרהר בדברי, "אז בוא תסביר לי מר גמד,
איך בדיוק נראית הקסדה שלך?"
"יש לי קסדה יפה שקיבלתי במתנה מסב סבי! היא שחורה ויש לה שתי
קרניים לבנות ומחודדות שיוצאות ממנה."
"כמו של פיל?"
"פיל? מה זה פיל?"
"אהה...עכשיו אני מאמין לך שאתה באמת גמד, גמד. כי אם היית
יודע מה זה פיל אז הייתי יודע שאתה סתם שקרן. כי גמדים הרי לא
מכירים את החיות ואת זה יודע כל אחד."
"אז מאיפה אתה מכיר גמדים?" שאלתי בסקרנות.
"אתה יודע בן כמה אני גמד?"
"לא...אבל מה זה בכלל קש - "
"קשור ועוד איך! אני צב בן אלפיים מיליון שנה. ועד לפני שנים
מעטות, נדמה לי כחמישים אלף או משהו כזה, היו הגמדים בכל מקום
בעולם!"
"אז מה קרה להם? שאלתי בספקנות, "וחוץ מזה איך זה שאתה לא מת
כבר?"
"אוו... לגבי מה שקרה להם אינני יודע. יום אחד הם פשוט נעלמו
כולם, ואתה הגמד הראשון, אם באמת גמד אתה, שאני פוגש מאז אותו
יום. ולגבי חיי הארוכים זה כבר סיפור אחר."
"אני לא מאמין לך צב מטופש! אף אחד לא חי אלפיים מיליון שנה
ואת זה כולם יודעים!"
"תסמוך עלי גמד! אני דובר אמת!"
"אני לא מאמין לך! אני לא מאמין לך!" צעקתי בלעג, "אתה סתם צב
שקרן! צב שקרן וצב שקרן!"
איזה מין צב מטופש הוא שחושב שאני באמת אאמין לסיפור המטורף
שלו על זה שהוא חי אלפיים מיליון שנה.
"אבל אתה לא מבין, אני לא סתם צב רגיל! אני צב קסום!"
"צב קסום? איזה קשקוש! איך יכול צב להיות קסום?"
"ברא אותי הקוסם הגדול ווילדור בטעות כשלמד את לחשי הקסמים.
ואיך אתה חושב שהייתי יכול לדבר איתך אם הייתי סתם צב רגיל?!"
"מממ...." אימצתי את ראשי, "בטח....בטח כל הצבים כאן יודעים
לדבר!"
"אוו באמת... אז בוא ניגש לאחד ונשאל אותו" אמר.
"ואיפה אתה חושב בדיוק שנמצא עוד צב עכשיו?" שאלתי. עכשיו
הייתי בטוח שהוא מנסה לרמות אותי! הוא יודע טוב מאוד שהוא הצב
היחיד באזור.
"הנה שם" אמר והנהן עם ראשו. הסתכלתי וראיתי באמת צב גדול מאוד
מזדחל לו באיטיות.
"צב! צב!" צעקתי ורצתי אל הצב החדש, בעוד הצב הקודם מזדחל
בקושי אחרי.
"צב!" אמרתי ונעמדתי לידו. "ענה לי צב! אני יודע שאתה מדבר!"
אבל הוא פשוט המשיך לזחול כאילו שלא הייתי קיים בכלל.
"אתה חצוף! אני לא קונה את כל ההצגה הזו!" אמרתי, תפסתי אותו
בגבו והתחלתי לטלטל אותו הנה והנה. אבל הוא במקום להגיב, פשוט
הכניס את ראשו ורגליו לתוך השריון הזה שלו כך שלא יכולתי אפילו
לראות את פניו. בינתיים הצב המדבר הגיע.
"אתה רואה. אמרתי לך!" הוא אמר, "אני הצב היחיד שמדבר כי אני
צב קסום."
"עדיין קשה לי להאמין לך. ונניח שאני כן, אז איך בדיוק
קוסמת?"
"טוב אם היית נותן לי לדבר מקודם במקום לצרוח עלי שאני שקרן
אולי הייתי מספיק להסביר לך" אמר בטון נעלב.
"בסדר צב. אני מתנצל שפקפקתי בדבריך. עכשיו התואיל בטובך
להסביר לי את היותך קסום?"
"זה בכלל לא מסובך כמו שזה נשמע" התחיל לספר, "לפני מיליוני על
מיליוני שנים חי לו קוסם אחד גדול ורב עוצמה ושמו היה הובנר.
לאותו קוסם עוצמתי הייתה שולייה צעירה בשם ווילדור אשר עזר לו
בכל ההכנות לקסמיו ושאף להיות קוסם גדול בעצמו. יום אחד הוזעק
הובנר לטפל בגמד אשר נפצע קשה ולרפאו בקסמיו, ועל כן עזב מוקדם
את הקסמייה והשאיר את ווילדור לשמור עליה עד שישוב. אך ווילדור
הצעיר לא יכל להתאפק, וכבר ברגע שהובנר עזב החל לתרגל לחשי
קסמים. הוא ניסה וניסה שעות ארוכות לחשים מכל המינים והסוגים
בהצלחה רבה, ואז החליט לנסות את לחש הקסמים הקשה מכל - בריאת
יצור חי. הוא החליט ליצור שולייה בת תמותה אשר תוכל לעזור
להובנר בקסמייה (העבודה בקסמייה היא מרובה וווילדור היה רחוק
מלספק את כל צרכיה כשולייה). ווילדור הכין את כל החומרים
הדרושים בתוך מרק גדול - קליפות שום, בטטה, מלפפון וביצי בת
יענה. הוא בחש ובחש והחל ללחוש - "הומלה זיגא זוגא..." אך לפתע
ראה כי הוא אינו זוכר היטב את ההמשך והסתובב אל ספר הקסמים
שלו. לרוע מזלו בדיוק באותה שניה נפל גם הצב שהכין בכלל לקסם
אחר לתוך המרק. ווילדור בכלל לא שם לב אליו והמשיך בקסם -
"...אינטא זיגא פרלויד פרלויד" (הלחש הרבה יותר ארוך אבל אני
אקצר קצת). לאחר שגמר המתין בשקט. המרק בעבע ופעפע ומתוכו יצא
להפתעתו הרבה של ווילדור צב מדבר! נראה שעקב נפילת הצב למרק
נכלאה בו נפשו של השולייה העתידית. ווילדור התנצל והתנצל בפני
הצב והסביר לו את הטעות שחלה, אך את השולייה זה לא עניין שכן
עליה כעת להישאר עד המוות בגופו של צב קטן ומסכן. לבסוף החליט
ווילדור לפצות את השולייה עד כמה שיכל והעניק לצב חיי נצח -
כאילו שלא היה די בכך שהשולייה נכלאה בצב עד המוות כעת היא
כלואה בו לתמיד! השולייה התחננה שווילדור יבטל את "מתנתו"
המקסימה אך הוא סירב והיה בטוח כי אין פיצוי טוב מזה."
"וואו...ואתה רוצה להגיד לי ש - "
,"כן. אני הצב ההוא, וכך אני חי מאז ועד היום."