מאוד קר להיות עוף קפוא במקפיא, תקוע באותו מקום, בלי יכולת
לזוז. קפוא מקור ומשותק מפחד. פחד שיפתחו את המקפיא ויבשלו
אותי. הספיק לי שרצחו אותי פעם אחת, עם סכין קצבים ששיספה לי
את הצוואר. זה הזיכרון האחרון שלי, אותה סכין כסופה מבריקה
מעלי, מתקרבת יותר ויותר, ופתאום נגמר. אני מתתי. אפילו לא
יכולתי לבקש הזדמנות לזכרון אחר, חיובי יותר, משהו כמו פריז או
דיסנילנד, או איזו נוצה מלטפת של תרנגולת לצידי בשדה ירוק. גם
כשהייתי בחיים, תרנגול ממוצע, לא היו לי חיים מי-יודע-מה
טובים. הייתי סתם כזה, עוד אפרוח בין מיליוני אפרוחים שחיים
בצפיפות בלול מחניק, מאובק ומסריח. אחרי שגדלתי להיות פרגית
העבירו אותי ללול של מבוגרים. היה לי מזל קקה ושמו אותי באותו
כלוב עם אחד, תרנגול ערס מבת-ים. הוא כל הזמן ביקש ממני
סיגריות, גם אחרי שבהתחלה הצהרתי שאני לא מעשן. שנאתי את האוכל
שם, את הגרגרים היבשים שמועשרים בסידן, בשמונה ויטמינים וברזל.
מה כל-כך חשובה לכם התזונה שלנו? אנחנו לא מופיעים בשער של
מגזינים של בריאות וכושר. אחרי חצי שנה איומה שם, רצחו אותי.
שלג לא הספקתי לראות אפילו.
בחיים של לאחר המוות, התחלתי בתור תרנגול מת קריירה שיווקית
מצליחה בסופרמרקט. הייתי במבצע 7.99 לקילו. שיבצו אותי במקפיא
במחלקת בשרים. שם נחתי לי בתוך מגש קלקר אישי, עטוף בניילון עם
מדבקה של עוף מחייך. לא, לא חייכתי. לא היה לי בשביל מה לחייך.
היה לי זמן שם להתאושש מטראומת הרצח, ממריטת הנוצות עם הג'ל
שלי, מההכשרה לפי המהדרין שאחד לבוש שחורים עשה לי. הוא נראה
כמו השטן במבט מלמטה. גם שפכו לי מלח על הפצעים, רוקנו לי את
הקישקע, שנראה לי שהוא במקפיא לידי. לקחו לי את הלב וזרקו אותו
בערימה ליד שיפודי פרגיות במעדניה בסופר, שנרצחו בטרם עת.
לפחות את הכנפיים השאירו לי. אם לא הייתי קפוא, הייתי כותב
לאמנסטי אינטירנשיונל על ההתעללות שעברתי. אבל הייתי קפוא.
מזל שלא שיבצו אותי באטליז. שם הייתי זרוק בערימה עם עופות
אחרים, מוצג לראווה לפני הקונים, שיכלו למשש ולגעת, בלי שום
בושה. אני ובני עמי גם ככה עם מושפל, מדוכא, מחוסר זכויות
סוציאליות. לכל העם שלי ולי תקעו מזרקים בתחת, כדי לבדוק את
רמת הקוליפורמים בבדיקה וטרינרית. הלקוח שהיה בוחר אותי היה
מבקש בקשה נוראה.
שיפרקו אותי. איך?! איך אפשר? כמה אפשר? האטליז-מן היה לוקח
אותי, זורק אותי על מגש מלוכלך מהקורבן הקודם ומכסח לי את
הצורה. ירכיים, פולקע, גרון, כנפיים, חזה. את השאריות לכלבים.
זה לא הוגן.
אממה, לי היה רגע של רחמים כשאותי שמו בסופרמרקט בצפון
תל-אביב. לפחות אני מת עם קצת סטייל, עם שיק של צפונבון. מסכת
היסורים שלי המשיכה כשאותי, דווקא אותי, מכל העופות המתים,
קנתה מכשפה פולניה.
היא עמדה מול המקרר בו קפאתי ובחנה את כל העופות במבט טרף של
נץ מבעד למשקפיים אדומים מאורכים. שיערה היה אסוף גבוה עם
סיכות. היא בטח רוצחת בזמנה החופשי. היא התמקדה בי. עיניה
בערו. אני הייתי טרף קל. טוב, נו, גם ככה לא הייתי יכול לברוח
ולקרוא לעזרה. הבטתי בה חזרה. היה לי עכשיו יותר קר. חושבת
שאני לא רואה? ומה כבר יש להסתכל עלי? גפילטע פיש במקפיא
מימין, מכשפה. למה דווקא אותי? מבין כל העופות? זה כבר היה
רחוק מלהיות צדק. מילא למות ולהיות עוף קפוא, אבל המקפיא של
פולניה?! זה סיוט, פחד אמיתי. הרי הן מקפיאות שם את כל החיים
שלהן, בקופסאות, בשקיות, שמות מדבקות עם תאריך תפוגה.
היא הרימה אותי בידה הרזה, באצבעותיה החדות. נזרקתי בעגלה, לצד
עגבניות מיובשות.
ברור, היא לא יכולה לסבול משהו חי. הכל אצלה מת. עוף קפוא,
שזיפים מיובשים, דג מלוח.
בטח גם את בעלה רצחה ושמה אותו במקפיא. הועברתי בקופה, הוכנסתי
לשקית ונזרקתי במושב האחורי באוטו. כבר התגעגתי למקפיא בסופר.
לפחות היתה שם מוזיקה. אבל לא, היא הייתה חייבת להשבית כל סימן
לחיים ושמה תחנה ששידרה הרצאה בפילוסופיה של איזה פרופסור
מתפלסף. מבעד לשקית הצלחתי להעיף מבט חטוף לדירה שלה, למאורה
בו היא הכינה את טקסי המגיה השחורה. הדירה התאימה למגיה, והיתה
שחורה. לא היה חלון פתוח, והאויר היה מחניק. לא ידעתי אם מאבק
או מנוכחותה המכבידה. היא זרקה אותי לתוך המקפיא. אחרי שסגרה
את הדלת, הרשיתי לעצמי לנשום. לידי היתה מונחת שקית ובתוכה
אפונה. מעלי היו קופסאות קפואות שבהם איחסנה את מצרכיה לשיקויי
המוות שרקחה במקדשה האפל. רסק עגבניות, גבינה לבנה 0%, בצק
עלים, סוללות ובקבוק וודקה.
שמעתי מהמדף מעלי קול ממלמל משהו שנשמע כמו "יש שם מישהו?
בבקשה תעזרו לי..."
הבטתי למעלה, באחת מהקופסאות מעלי היו פנים מעוכות כלפי מטה של
אדם בגיל העמידה. הוא הביט בי במבט מתחנן לעזרה. הוא נראה נואש
עד קיפאון למוות. תמיד טוב לראות מישהו במצב דומה לשלך, ושאתה
לא לבד, חשבתי. יותר טוב לראות מישהו במצב יותר גרוע ממך, זה
יכול לעודד. הוא ניסה להזיז את שפתיו שוב, ללא הועיל. משלא
יכולתי להזיז איבר בגופי הקפוא, ביקשתי מהאפונה שתנסה לעזור
למסכן דרך חור בשקית. האפונה, שידועה בתכונותיה התקועות וחסרות
המעש, ששה לקראתי ומהשקית יצאה פלוגת אפונים לוחמים. הם בנו
מגדל גנבים וטיפסו למעלה, למדף מעלי, כמו נמלים חרוצות.
הפלוגה פשטה עם שחר וטיהרה את המדף מאיומי טרור קפוא. אני
הייתי בחמ"ל במדף למטה, קפוא - משנה תרנגול מת בדימוס. פלוגת
האפונים פתחה את הקופסה ושחררה את האסיר, והביאה עד הלום. לאחר
מסדר ציוד קצר שחררתי את הפלוגה חזרה לשקית, לחור ממנו הם באו.
שאלתי את הפנים שהיו מונחות לרגלי "מה ניסית לומר קודם?"
"תודה", הוא אמר חצי מיובש, "אני לא זוכר איזו מחווה הומניטרית
שמישהו עשה לי אי פעם, במיוחד מאז שהיא רצחה אותי. להלוויה אף
אחד לא בא. כולם האמינו שנעלמתי וקברו ארון ריק. היא, היא
בישלה אותי והגישה אותי לחברות שלה בברידג' בתור גולש עם קרום
רוטט מגעיל מלמעלה. איזו השפלה."
לפחות מעוף קפוא לא מכינים גולש, שמחתי לתומי. ידעתי שזמני
קרוב, שיום הדין ממשמש ובא, שגם אני אהיה מוגש שם בשולחן עץ
כבד בחוג הברידג' של המכשפה. חברותיה לאחוות הכישוף ינעצו
בגופי המפורק, המבושל, האפוי, הצלוי והמיוסר מזלגות דוקרים
כקלשונים וסכיני ברזל ישספו את בשרי האומלל. אולי, אולי יש
סיכוי שאקבל כבוד אחרון, להיות מוגש על מגש של כסף, ולא בתבנית
אפיה בורגנית, או שמא יש סיכוי קלוש, שהרוטב יהיה מעדן לחך.
ההתפכחות הזכירה לי שבמטבח של פולניה לא יכול להיות משהו טעים,
ובטח לא מעדן. גם אם הייתה מזמינה טייק-אוויי, אצלה זה היה
מקבל טעם לוואי של אנטיביוטיקה. דמעות קפואות ירדו מצווארי
הכרות, הקפוא. השלמתי עם גורלי, אני עוף מת.
לאחר ימים של קיפאון מחשבתי, יום הדין נחלץ מהפקקים במחלף גנות
והגיע אלי.
דלת המקפיא נפתחה. האור שפרץ פנימה סינוור אותי כמו מבט ישיר
אל שמש קיצית באוגוסט. היד הרזה שלה נשלחה אלי, מורידה ממני את
עטיפת הניילון ומניחה אותי להפשרה בתוך סיר עם מים חמימים.
זה היה החסד האחרון אליו יכולתי לייחל... אמבטיה חמה. התחנה
הבאה תהיה התנור, חום גבוה של 200 מעלות.
אחרי שהופשרתי, היא שמה אותי על מגש חיתוך. כבר יכולתי להרגיש
את הכאב, לשמוע את קול פיצוח עצמותי, אך לא, היא לא נגעה בי
לרעה. רק הביטה בזלזול והעבירה למרכז תבנית אפיה, מפזרת מלח גס
סביבי. איזה מין טקס היא עושה לי לפני מותי, זובור בכניסה
לגיהנום? קיוויתי שלא תוסיף אלי איזה חתול מת כקורבן מוסף.
בתנור היה חם כל כך, שאם בלוטות הזיעה שלי יכלו לתפקד, גם הן
היו מתאדות. נצליתי, נעשיתי שחום וקריספי מבחוץ, נשארתי רך
ורגיש מבפנים. הסאונה לא היתה לטעמי, גם המלח לא. אחרי שעה
וחצי בחום גבוה, יצאתי משוגע מתקתוק הטיימר בתנור, אל השולחן.
הן ישבו שם, ארבע מכשפות, במבטים זועפים, בוחנות אותי מפולקע
ועד צוואר.
תסרוקותיהן הגבוהות, תמוכות הסיכות החדות, ציפורניהן החדות,
המטופחות והמרתיעות כטפרי נמר רעב לטרף, וחולצות הכתפיות שלהן
גרמו לי לשקשק.
"את בטוחה שזה מוכן?" שאלה אחת, "הוא נראה קצת זז."
"מאה אחוז", ענתה בעלת הבית, "השארתי אותו יותר זמן כדי לוודא
שהוא מת."
"יש להם חיי מדף ארוכים, עם כל הזריקות והתוספים שנותנים להם",
אמרה שלישית.
"הלוואי וגם לך יהיו חיי מדף ארוכים עם כל הכדורים שאת לוקחת",
אמרה רביעית לשלישית.
הן צחקו, מעליבות את השלישית להתכנס בעצמה.
זה היה הכבוד האחרון שלי, להיות נושא לשיחה ועלבון קבוצתי על
שולחן ברידג' וארוחת ערב מלוחה של קבוצת פולניות. לא כל אחד
זוכה לכבוד אחרון שכזה, אלא אם כן הוא מת ולאחר ההלוויה יצא כל
הלכלוך, או אם נתפסת בוגדת בבעלך עם המנקה, או אם הגיע גיל 30
ואת עודך רווקה, או חס וחלילה בנך יצא מהארון, והחבר שלו עירקי
(פרענק, השם ישמור), או רק, אם יש לך קצת מזל, שבדרך כלל אין,
ואתה עוף מת.